לוח עברי - העמוד לא נמצא

פרשת "כי תצא"

למה לא להתעלם?
הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הולך לו אדם ברחוב ולפתע מבחין בארנק המונח על הקרקע. הוא נעצר, מרים את הארנק, פותח אותו ומגלה בו כמה שטרות. המחשבה הראשונית החולפת במוחו היא "יופי, הרווחתי כסף קל בלי להתאמץ". אך באותה מהירות בה הופיע הרהור זה הוא מסלק אותו ממחשבתו. "אני לא גנב!" הוא אומר לעצמו וניגש לבדוק למי שייך הארנק האבוד. פשפוש קל בתאי הארנק מגלה שאין בו רמז מיהו בעליו. אין בו כרטיסי אשראי, גם לא רשיון נהיגה. שום סימן מזהה. מה עושים?
כמו זבוב טורדני, שוב עולה בו המחשבה "אף אחד לא ידע, הכנס את הארנק לכיס והמשך ללכת". אך מיודענו הוא אדם מוסרי, אדם בעל ערכים, ולכן הוא מתעלם מהמחשבה הזו וחושב לעצמו "אין לי איך למצוא את בעל הארנק, מה אעשה עמו? אני מניח אותו בחזרה והולך לי לדרכי". כצידוק לצעד זה הוא אף משער שבעל הארנק ירגיש באובדנו ובודאי יבוא תיכף לחפש אותו.
כאן עוצרת התורה את המוצא הישר ומדריכה אותו: "לא תוכל להתעלם!".

פרשת "כי תבוא"

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חוליה בשרשרת

מצוות ה'ביכורים' עליה אנו קוראים בפרשת השבוע, היא מצוה ייחודית המעניקה לנו מבט רחב על הקשר האמיץ בין עם ישראל לארץ ישראל.
בתלמוד מתואר איך היתה מתקיימת מצוה זו בזמן שבית המקדש עמד על תילו: הפירות הראשונים הגדלים על העץ היו מסומנים על ידי החקלאים מיד כשהתחילו לבכר, ובשעת הקטיף היו מניחים אותם בסלסלה נפרדת משאר הפירות. בתהלוכה ססגונית ושמחה, בליווי תזמורת, היו עולים קבוצות של חקלאים לירושלים, אל בית המקדש. כשהגיעו לעיר היו תושביה מקדמים את פניהם לשלום ומארחים אותם, וכך, באווירה חגיגית, היו עולים אל הר הבית ומגישים את הביכורים אל הכוהנים המשרתים בבית המקדש.
אך בכך לא הסתיים קיומה של מצוה זו. בשעת הגשת הביכורים היה כל אדם מגיש הצהרה מעניינת שחלקה נאמרת בהגדה של פסח בליל הסדר. המלמדת אותנו על תוכנה ומשמעותה של המצוה. כך היה אומר מביא הביכורים בשעה שהיה עומד בפתח המקדש:
ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עוניינו ואת עמלנו ואת לחצנו, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש – ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'
(דברים כו, ה-י)

הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"חוויות מחנכות"

בפרשה אותה נשמע בשבת הקרובה בבית הכנסת נמצאת מצווה ייחודית – מצוות 'הקהל'. בזמן שבית המקדש עמד על תילו, היה עם ישראל כולו מתכנס בהר הבית אחת לשבע שנים, ומאזין לקריאת מספר קטעים יסודיים מן התורה.
התורה מבהירה ומדגישה שלא רק הבוגרים שבעם ישתתפו במעמד זה, אלא העם כולו – גברים, נשים וילדים:
הקהל את העם, האנשים והנשים והטף... למען ישמעו ולמען ילמדו... ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.
(דברים לא יב)

בס"ד

פרשת נח

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

גרגר אחד קטן

כאשר נאזין בשבת הקרובה לקריאת התורה, נשמע את תיאורה של הטרגדיה העולמית הגדולה ביותר: המבול. העולם כולו נמחק על ידי הצפות ושיטפונות, כאשר משפחה אחת בלבד ניצלת על ידי הסתתרות בתוך התיבה, יחד עם נציגות של כל עולם החי.

מדוע החליט אלוקים למחוק את העולם כולו ו'לברוא' אותו מחדש? התורה מתארת את הסיבה לכך במילים קצרות:
ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס, וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ
(בראשית ו, יא-יב)
ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ
(שם שם, יג)
אנו מבינים שאותו דור התנהג בצורה מושחתת במיוחד, העולם היה 'מלא חמס' באופן כזה שלא נותרה ברירה אלא לפתוח דף חדש וחלק שאין בו כמעט זכר מאותה שחיתות. אך מה הייתה אותה התנהגות מושחתת שהביאה לתוצאה איומה כזו?

פרשת "לך לך"

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל והמקומות הקדושים

האחראי הנבחר
בסיומה של הפרשה הקודמת, פרשת נח, נפגשנו לראשונה עם דמותו של אברהם אבינו (שבשלב זה נקרא עדיין 'אברם') באמצעות תיאור קצר של מקום מגוריו הראשון – אור כשדים, נישואיו לשרי (שלאחר מכן שונה שמה ל'שרה') ומסעו יחד עם משפחתו מאור כשדים לחרן. בשלב זה הסתיימה הפרשה. פרשת השבוע הנוכחי – לך לך – פותחת בהוראה של אלוקים לאברהם המלווה בברכה, כאשר הקורא עדיין איננו יודע את הסיבה שמחמתה זכה אברהם לברכה זו:
ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה.
(בראשית יב, א-ג)