פרשת "כי תצא" התשע"ג

פרשת "כי תצא"

למה לא להתעלם?
הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הולך לו אדם ברחוב ולפתע מבחין בארנק המונח על הקרקע. הוא נעצר, מרים את הארנק, פותח אותו ומגלה בו כמה שטרות. המחשבה הראשונית החולפת במוחו היא "יופי, הרווחתי כסף קל בלי להתאמץ". אך באותה מהירות בה הופיע הרהור זה הוא מסלק אותו ממחשבתו. "אני לא גנב!" הוא אומר לעצמו וניגש לבדוק למי שייך הארנק האבוד. פשפוש קל בתאי הארנק מגלה שאין בו רמז מיהו בעליו. אין בו כרטיסי אשראי, גם לא רשיון נהיגה. שום סימן מזהה. מה עושים?
כמו זבוב טורדני, שוב עולה בו המחשבה "אף אחד לא ידע, הכנס את הארנק לכיס והמשך ללכת". אך מיודענו הוא אדם מוסרי, אדם בעל ערכים, ולכן הוא מתעלם מהמחשבה הזו וחושב לעצמו "אין לי איך למצוא את בעל הארנק, מה אעשה עמו? אני מניח אותו בחזרה והולך לי לדרכי". כצידוק לצעד זה הוא אף משער שבעל הארנק ירגיש באובדנו ובודאי יבוא תיכף לחפש אותו.
כאן עוצרת התורה את המוצא הישר ומדריכה אותו: "לא תוכל להתעלם!".
כך מתארת התורה את הסיטואציה:

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם. השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם
(דברים כב, א-ג)

על מה מבוססת הקריאה הנחרצת "לא תוכל להתעלם"? הסיכויים למצוא את בעל הארנק הם כה מעטים, מדוע שלא אניח את הארנק בחזרה היכן שהוא נפל ואמשיך לי לדרכי? מהי הסיבה שמוטלת עלי חובה ליטול את הארנק האבוד לביתי, לשמור עליו עד שאמצא את המאבד ואשיב לו את אבדתו?

התורה רואה באדם שמוצא את הארנק ומתעלם ממנו, ביטוי של תפיסת עולם המבוססת על התעלמות.

לפניך מוטל ארנק, אם תחשוב רק רגע אחד על האדם שאיבד אותו תוכל לחוות את רגשותיו בשעה זו. אחת התחושות הפחות נעימות שהאדם חווה היא התחושה של הפסד סתם כך, ללא כל סיבה. אדם שמשקיע כסף על מנת להרוויח, יודע שהוא נוטל סיכון של הפסד. אם ציפיותיו אינן מתגשמות והוא מפסיד את הכסף, זה לא נחמד, אבל הסיכון היה ידוע מראש והמשקיע הסכים להסתכן. אך אדם שאיבד חפץ או סכום כסף, חווה לצד הצער על האובדן גם מימד מסוים של עוול. למה? – הוא אומר לעצמו – למה זה קרה לי? לא עשיתי שום דבר שבגללו אני אמור להפסיד את הסכום הזה!

רגע אחד של מחשבה מצד המוצא, רגע אחד של הזדהות עם המאבד – יגרום למוצא להבין שאם הוא בוחר להתעלם מהארנק ולהמשיך בדרכו הוא נעשה שותף במידת מה לגרימת הכאב של המאבד. המוצא שנוטל את הארנק ומנסה להשיב אותו לבעליו, עושה זאת מתוך הבנה והשתתפות עם המאבד, ובכך הוא מבטא את הצד העליון באישיותו, החלק שמסוגל לראות את כאבו וצערו של הזולת ומנסה אף לסייע לו ולהיטיב עמו.

אך אדם שמתעלם מהאבדה מבטא בזאת את מבטו האנוכי. הצער של הזולת לא מעסיק אותו, הוא לא מנסה להקל על מצוקתו של האדם באשר הוא. כל מה שמעניין אותו זה להמשיך בחייו בלי להיחשף לכאב של הזולת. גישה מתעלמת כזו היא גישה אנוכית שאינה מקדמת את העולם ואינה מנסה לפתור את בעיותיו. גישה זו, בסופו של דבר, תפגע גם במי שתומך בה, כשהוא יזדקק לעזרה כשלהי ויגלה שהסובבים אותו מתעניינים בעצמם בלבד. אז הוא יבין שהשתתפות עם הזולת היא בעצם מתנה שהאדם נותן בעיקר לעצמו!