פרשת "כי תבוא" ה'תשע"ג

פרשת "כי תבוא"

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חוליה בשרשרת

מצוות ה'ביכורים' עליה אנו קוראים בפרשת השבוע, היא מצוה ייחודית המעניקה לנו מבט רחב על הקשר האמיץ בין עם ישראל לארץ ישראל.
בתלמוד מתואר איך היתה מתקיימת מצוה זו בזמן שבית המקדש עמד על תילו: הפירות הראשונים הגדלים על העץ היו מסומנים על ידי החקלאים מיד כשהתחילו לבכר, ובשעת הקטיף היו מניחים אותם בסלסלה נפרדת משאר הפירות. בתהלוכה ססגונית ושמחה, בליווי תזמורת, היו עולים קבוצות של חקלאים לירושלים, אל בית המקדש. כשהגיעו לעיר היו תושביה מקדמים את פניהם לשלום ומארחים אותם, וכך, באווירה חגיגית, היו עולים אל הר הבית ומגישים את הביכורים אל הכוהנים המשרתים בבית המקדש.
אך בכך לא הסתיים קיומה של מצוה זו. בשעת הגשת הביכורים היה כל אדם מגיש הצהרה מעניינת שחלקה נאמרת בהגדה של פסח בליל הסדר. המלמדת אותנו על תוכנה ומשמעותה של המצוה. כך היה אומר מביא הביכורים בשעה שהיה עומד בפתח המקדש:
ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עוניינו ואת עמלנו ואת לחצנו, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש – ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'
(דברים כו, ה-י)

הצהרה זו היא סקירה היסטורית קצרה של תולדות העם היהודי לפני כניסתו לארץ ישראל. תחילתה בתיאור של לבן ה'ארמי' המתנכל ליעקב 'אבינו' ומנסה 'לאבדו'. המשכה בתיאור הירידה למצרים וההתרבות המבורכת לצד 'העבודה הקשה'. לאחר מכן מתאר מביא הביכורים את הפנייה אל ה' לנוכח העבדות במצרים, את ישועת ה' ביציאת מצרים תוך עשיית ניסים 'ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים', ואת הכניסה לארץ ישראל – הארץ הטובה 'זבת חלב ודבש'. לבסוף, מצהיר היהודי חגיגית: "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי". מדוע יש לסקור את ההסטוריה בשעת הבאת הביכורים, היא נכונה להאמר בליל הסדר בו אנו מציינים את התהוותינו לעם, אך מדוע עליה להאמר כביכורים שלכאורה אין ליבול שום קשר ליציאתינו ממצרים? 
בסקירה זו מזהה האדם את עצמו כחוליה משרשרת הדורות של העם. הוא מציג את האירועים ההיסטוריים בגוף ראשון, כאילו אירעו לו עצמו, וקושר את האדמה - אותה הוא מטפח - אל רצף היסטורי של אירועים מופלאים שכוננו את העם מראשית התהוותו ועד ישיבתו בשלווה ובעצמאות בארצו.
החקלאי הרואה את עציו עמוסים פרות בשלים, ליבו מתרחב משמחה. תחושת היציבות והביטחון שלו מתעצמת. הקטיף המוצלח הבטיח לו פרנסה לפחות לשנה הקרובה. אין שעה מתאימה מזו לייצובו ועיצובו של המבט שלו עצמו על הקשר בינו ובין הארץ הטובה - עליה הוא יושב וממנה הוא מתפרנס.
ביכולתו של אדם להביט על עצמו במבט צר, כזה הסוקר את העולם מיום הולדתו ועד יום מותו, ולהיות מרוצה ממצבו הטוב. אך ביכולתו להרחיב ולהעמיק את מבטו ולראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מהיסטוריה עתיקה של עם שהיה בגלות, סבל, יצא לחירות והתיישב בארץ. מבט כזה מעניק לאדם עוצמה שאין באפשרותו לחוש כאשר הוא מצמצם את מבטו על עשרות השנים בהם הוא חי. הקשר של האדם אל האדמה מתעצם ומתחזק כאשר הוא רואה בכל פרי הצומח על העץ את המשכה של התפתחות העם, את ביטויה של הגאולה אותה קיבלנו כשיצאנו ממצרים ובאנו אל הארץ.
כמה מתאימה הסתכלות כזו עבורנו? העם היהודי שחזר לאחר אלפי שנות גלות אל ארץ ישראל, הפריח את שממותיה, בנה בה ערים ונטע בה יתדות איתנים. אנו יכולים לראות את העובדה המדהימה הזו – שובו של עם ישראל אל ארץ ישראל – כתופעה בת עשרות שנים בלבד. אך המבט הנכון הוא שישיבתנו בארץ מהווה המשך של ההסטוריה אותה אומר מביא הביכורים בבית המקדש. כל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת של העם העתיק בעל ההיסטוריה המופלאה. העם שהיה במצרים, יצא לחירות, התיישב בארץ ובנה בה את בית המקדש. יצא לגלות, ושוב חזר אליה ובנה את בית המקדש השני.  ושוב יצא לגלות ארוכה וקשה, ושוב חזר אל ארצו ובנה אותה במסירות ובחריצות, מתוך אמונה ותקווה שיום יבוא והיה ה' למלך על כל הארץ והעולם כולו יכיר בזכותנו ההיסטורית על הארץ ובהבטחה האלוקית שניתנה לאבי האומה - אברהם אבינו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת"!