קדושת הכותל

המקדש והכותל המערבי
[מאמר מאת הרב זלמן קורן]  

"מציון מכלל יופי א-לוהים הופיע". כך מתאר נעים זמירות ישראל, בספר תהילים (פרק נ', פסוק ב) את הופעת הקב"ה בעולם. חז"ל אמרו (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נד, עמוד ב) כי פסוק זה מציג את הפעם הראשונה שבורא העולם הופיע בעולם החומר, וכי ציון היא המקום שממנו נברא העולם.

בנקודת חיבור זאת, שבין העולם הגשמי לבין המציאות הא-להית הבלתי נתפסת, נמצאת אבן " ושתיה" שמה. משמעות השם היא "אבן היסוד" - ממנה הושתת העולם. על גבי אבן השתיה נבנה אחר כך קודש הקודשים, שהוא המקום המקודש ביותר בבית המקדש, ובו עמד ארון הברית, אשר עליו שרתה שכינה.

אדם הראשון נברא במקום הנמצא כמאה אמה ממזרח לאבן השתייה. באותו מקום נבנה אחר כך המזבח, שבו מתכפרים עוונותיו של האדם. וכדברי חז"ל - "כי ממקום כפרתו נברא" (בראשית רבה פרשה יד, ח).

האדם נברא במקום קרוב לקודש הקודשים, וכך שאיפתו להתעלות ולהתקרב לבוראו, היא פנייה לצד מערב. התכוונות אל עבר הקודש פנימה, אל המקום שהוא נקודת החיבור בין הבורא האין סופי, לבין העולם הגשמי המוגבל.

פנייה זאת של האדם לצד מערב, קשורה למושג "שכינה במערב", כנזכר בדברי חז"ל בכמה מקומות (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כה ועוד). הוא נסמך על המקרא (נחמיה, פרק ט', פסוק ו) שהדגיש כי: "צבא השמים לך משתחווים", כלומר - השמש, הירח והכוכבים, כאשר הם עולים במזרח ונעים לכיוון מערב בתנועתם היומית, הרי הם כביכול משתחווים לבורא יתברך. וזאת, בניגוד לעמי קדם המשתחווים קדמה לשמש, כפי שמסביר הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג', פרק מ"ה).

על פי חכמינו, בנה אדם הראשון לאחר שחטא וגורש מגן עדן מזבח במקום הזה,, חטאו נתכפר בקרבן שהקריב באותו מקום שממנו נברא. בתום עשרה דורות, לאחר שהיקום החוטא הוכחד במימי המבול, בא נח ובנה גם הוא מזבח במקום הזה.

כעבור עשרה דורות נוספים, קם במזרח אברהם אבינו, ולימד את בני דורו את האמונה בא-ל אחד. ובמלאו את הצוו הא-להי, עלה מבבל לעבר מערב, אל ארץ ישראל. כשניסה הקב"ה את אברהם הוא ציווה עליו להעלות את בנו לעולה בארץ המוריה (בראשית, פרק כ"ב, פסוק ב). אברהם עקד את יצחק בנו על גבי המזבח שבנה במקום ואז הורה לו הקב"ה שלא לשלוח ידו אל הנער, והודיע לו כי בעצם מעשה העקידה, הוכיח כי ירא א-להים הוא והוסיף ואמר לו כי כאן במקום מזבח העקדה עתיד ה' להתגלות.

אברהם אבינו הקריב איל על גבי אותו מזבח במקום בנו, אלא שחז"ל מדברים, על יצחק שירד מן המזבח חי, כאילו הוא עצמו עולה תמימה (בראשית רבה פרשה ס"ד ג). ועוד נאמר, כי "אפרו של יצחק" קיים (כביכול הוקרב לעולה ממש), ונמצא במקום המזבח. מקום זה הוא, אם כן, המקום שבו נתעלה יצחק לדרגה כה עילאית, עד שלכאורה כבר לא היה שייך לעולם החומר. כאן המקום שבו מתקיים חיבור בין העולם הגשמי לבין העולם העליון. אלא שחיבור נוצר בזכות יכולת האדם לעמוד בניסיון, ולהתעלות מעל תאוות החומר - יכולת זאת היא המעלה את האדם לדרגה העליונה ומאפשר לו לבוא אל הקודש פנימה.

שלמה המלך בנה על הר המוריה את בית המקדש, וכמאמר הכתוב (דברי הימים ב', פרק ג', פסוק א): "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה". מקדש שלמה נבנה על פי העיקרון שהשכינה במערב. וכך, המקום המקודש בבית המקדש (קודש הקודשים), ממוקם במערב המקדש, כאשר פתחו במזרח. והמשתחווים נוכח הבית, פונים למערב. . ממזרח לבנין המקדש, במקום שממנו נברא אדם הראשון, ואשר בו נעקד יצחק, בנה שלמה את המזבח.

שלמה בנה את בית קודש הקודשים על גבי אבן השתייה, והציב עליה את ארון ברית ה', אשר בו מונחים לוחות העדות שניתנו למשה בהר סיני ואשר מעליו נגלה ה' למשה וקרא לו באוהל מועד במדבר. המקדש שבנה שלמה, נחרב על ידי נבוכדנצר מלך בבל, בימי כורש מלך פרס, בנוהו מחדש עזרא ונחמיה. אך גם הבית השני חרב בעוונות, והוא עומד בחורבנו עד היום.

אולם חכמינו זיכרונם לברכה לימדו אותנו, שאף על פי שבית המקדש חרב, בכל זאת אין השכינה זזה ממנו.,כפי שהבטיח הקב"ה לשלמה המלך: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א', פרק ט, פסוק ג; דברי הימים ב', פרק ז' ט"ז). חז"ל למדו זאת גם מהפסוק שבספר תהילים: "קולי אל ה' אקרא, וַיענני מהר קודשו סלה" (תהילים פרק ג', פסוק ה). ועליו דרשו: "אף על פי שהוא הר, בקדושתו הוא עומד". נמצא כי בזמן הזה, הדיאלוג המתקיים, כביכול, בין האדם לבין הקב"ה, אינו מתנהל דרך הבית הבנוי, אלא דרך ההר החשוף אשר ממנו עונה הקב"ה לאדם. (מדרש שמות רבה פרק ב', דיבור המתחיל ומשה היה רועה; מדרש תהילים פרק י"א).

אסמכתה נוספת לכך שהשכינה שרויה גם כיום במקומה המקודש בהר הקודש בירושלים, מצאו חז"ל בפסוק משיר השירים שלפי פשוטו עוסק, , בתיאור הדוד ההולך ומתקרב במהירות אל הרעיה. והנה הדוד כמעט מגיע, אלא שברגע זה עודנו מצוי מאחורי הקיר. הוא נוכח שם אף על פי שטרם נכנס אל הבית אלא רק מציץ לתוכו.

וכך נאמר שם: "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות. דומה דודי לצבי או לעופר האילים, הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים" (שיר השירים, פרק ב, פסוקים ח-ט).

פסוק זה, ככל פסוקי שיר השירים, נדרש באופן אלגורי, והוא לפיכך משל על עם ישראל והשכינה. הפסוק מתאר את הגאולה ההולכת וקרבה. מצבנו כיום הוא מצב דומה הדוד (כלומר הקב"ה), אמנם עוד לא הגיע לגאול אותנו, אבל הוא ממתין מאחורי הקיר, ומשגיח עלינו משם. (שמות רבה שם, מדרש תהילים שם, שיר השירים רבה פרק ב', פסיקתא רבתי פרשת החודש, ועוד).

קיר זה "כתלנו" שבשיר השירים הוא, על פי המדרש, כותל מכותלי המקדש. משמעות הדבר היא שלא רק ההר קיים כיום ועומד בקדושתו, אלא קיים גם בפועל כותל אחד, ומאחריו שורה, כביכול, השכינה גם בזמן הזה. הדיאלוג בין האדם לבין קונו, גם בימינו אנו מתנהל (כמאמר הכתוב: "קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה"), דרך הכותל הזה, הכותל המערבי, שלפי בנייתו הוא הכותל החיצוני של הר קודשו של הקב"ה.

במדרש "איכה רבתי" (בפרק ב') יש כרוניקה המתארת את חורבן שאר הכתלים, ואת הדרך בה נשתייר הכותל המערבי. שם גם מופיע הנימוק לכך שדווקא כותל זה נותר על מקומו.

על פי המסופר שם, חילק טיטוס את ארבעת חומות המקום, לארבעה דוכסים. הדוכס שבחלקו נפלה המשימה להרוס את החומה המערבית היה פנגר, הדוכס של ערבייא. אלא שבניגוד לשלושת הדוכסים האחרים שהחריבו את חלקם, הוא לא החריב את חלקו. בפועל, בצפון הר הבית, כמעט ואין למצוא כיום שרידים עתיקים. גם הכותל המזרחי העתיק נחרב כמעט לכל אורכו, וכמעט לא נשארו ממנו שרידים בחלקיו המרכזיים. באשר לשרידים שבקצוות, ניתן לקבוע כי הם היו מחוץ לתחום המקודש, ואולי משום כך לא דקדקו הדוכסים להרוס אותם לגמרי. באשר לכותל הדרומי, לכאורה גם הוא לא חרב, וקטע גדול ממנו קיים עד היום. אבל כותל זה שבימינו, ניצב מחוץ לתחום המקודש, בעוד אשר הכותל הדרומי הקדום, שהיה בקצה התחום המקודש של הר הבית, עמד צפונית לו. גם מן הכותל הדרומי המקורי לא שרד דבר שניתן לראותו בעין. כדברי המדרש שלימדנו כי שלושה דוכסים עמדו במשימה, ורק הרביעי פנגר לא מילא את פקודתו של טיטוס הרשע.

המדרש ממשיך ומספר כי הקיסר שאל את פנגר מדוע לא מילא פקודתו. דוכס ערבייא ענה כי עשה זאת לתפארתו של טיטוס, שהרי אם לא יוותר מאומה מן החומות , לא יוכלו הדורות הבאים לדעת את עוצמת המקדש היהודי וביצוריו וממילא לא יתרשמו מנצחונו הגדול של טיטוס שעלה בידו להרוס במלחמה ,מקדש אדיר ממדים שכזה. . . אמנם המדרש אינו מזכיר בהקשר זה במפורש את "הר הבית", אבל הוא עוסק במפורש בחומות ,ומכאן שאין הוא מדבר על כותלי בניין בית המקדש, כפי שאפשר אולי להתרשם מלשון שאר המדרשים, אלא בחומות ההיקפיות של הר הבית.

אכן, כל המבקר היום בכותל המערבי, ויותר מכך במנהרות הכותל, יכול להתרשם מן האבנים אדירות הממדים של החומות.

בהקשר זה ניתן לומר כי בזמן שבית המקדש היה קיים, התנהל הדו שיח של האדם עם הבורא, דרך בית המקדש עצמו, כלומר דרך חלקו המערבי, הוא קודש הקודשים. אך כאשר הדיאלוג מתקיים דרך ההר, מתייחד דווקא צידו המערבי של ההר, שכן דווקא מכותלו המערבי לא זזה שכינה.

קביעה זו, שהכותל המערבי שנשאר הוא כותל הר הבית, אשר השכינה ניצבת מאחוריו, נזכרת במפורש גם בקינה עתיקה של הפייטן הארץ ישראלי רבי אלעזר הקליר, שחי בסוף התקופה הביזאנטית. את הדברים הנזכרים במדרש איכה רבתי, הוא סיכם בשורות:

ספר הזוהר (חלק ב', פרשת שמות, דף ה', עמוד ב), מעלה היבט נוסף לכותל המערבי, ולקשר שבין האדם לבין לבוראו. בזוהר מכונה הכותל המערבי בשם "ראש אמנה". כלומר הכותל המערבי הוא "ראש אמנה" לכל באי עולם.

מקור הביטוי "ראש אמנה", בשיר השירים (פרק ד', פסוק ח). בפסוק זה אומר הדוד לרעיה: "אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות מהררי נמרים".

לפי פשוטו של מקרא לבנון, אמנה, שניר וחרמון, הם הרים בצפון הארץ. גם הפרשנות המדרשית דנה בצדדים הגיאוגרפיים של הפסוק. וכך אומר המדרש (שמות רבה פרק כ"ג ועוד) כי לעתיד לבוא, בעת קיבוץ הגלויות, כאשר הגלויות מגיעות לראש אותו הר שנקרא אמנה (שהוא בגבול ארץ ישראל), הן אומרות שירה. המדרש מפרש את המילה: "תשורי", מלשון שירה. במדרשים אחרים גם יתר שמות ההרים, הנזכרים בפסוקנו, מקבלים משמעות מדרשית שונה. ואת השם: "אמנה" ניתן להבין גם כ"אמונה".

גם בספר הזוהר (שם), נדרש הביטוי "אמנה" בהקשר לאמונה. כדלהלן: "מראש אמנה, מרישא דמאן? מראשיהון דבני מהימנותא. ומאן נינהו? יעקב ובנוהי". והתרגום לעברית: "מראש אמנה, מראשי מי? מראשי "בני האמונה". ומי הם? יעקב ובניו".

ובהמשך הדברים אומר הזוהר: "תשורי מראש אמנה, מאתר בי מקדשא דלעילא ומאתר בי מקדשא דלתתא, דאמר רבי יהודה, מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא, דכתיב: 'הנה זה עומד אחר כתלנו', והוא ראש אמנה לכל עלמא.

והתרגום לעברית: "תשורי מראש אמנה, ממקום בית המקדש של מעלה, וממקום בית המקדש של מטה. וכפי שאמר רבי יהודה: מעולם לא זזה השכינה מכותלי המערב של בית המקדש, ככתוב: 'הנה זה עומד אחר כתלנו', והוא ראש אמנה לכל העולם".

בתקופה הביזאנטית, כבתקופה שלאחר מרד בר כוכבא הוטלו הגבלות על ישיבת יהודים בירושלים.בתקופה המוסלמית הקדומה ( המוסלמים כבשו את ירושלים בשנת ד' שצ"ח 638 לספירה ) חזרו היהודים לעיר. תעודה היסטורית מפורשת המזכירה את הכותל המערבי כמקום תפילה באותה תקופה , היא מגילת אחימעץ נכתבה בשנת ד' תת"י (1050 לספירה). באותו זמן לא התירו המוסלמים ליהודים להתפלל בהר הבית. ומכאן כי התעודה בהזכירה את הכותל המערבי, עוסקת במקום תפילה ליד הכותל המערבי של הר הבית. תעודה קדומה אחרת המתארת את הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים היא מסוף התקופה הצלבנית ( בערך משנת ד' תתק"ל 1170 ומופיעה בספר "מסעות בנימין", שכתב הנוסע והתייר רבי בנימין מטודלה. ואין זו התעודה היחידה מאותה תקופה בה נזכר הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים.

התעודות ההיסטוריות המזכירות את הכותל המערבי, מלמדות על תולדות הקהילה היהודית בירושלים. ניתן לקבוע כי פריחתה של הקהילה בתחילת התקופה העות'מאנית, לפני קרוב לחמש מאות שנה, הביאה גם לריבוי תעודות היסטוריות מאותה תקופה. ואילו התקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים היא אולי היחידה מאז התקופה הרומית, שיהודים לא הורשו כלל להגיע אל הכותל המערבי. המצב השתנה מעיקרו לאחר מלחמת ששת הימים,אז חזר הכותל המערבי להיות מרכז לכל העם על כל פלגיו. אפשר לומר כי זכינו לראות בהתממשות דברי ספר הזוהר על הכותל המערבי, שהוא: "ראש אמנה" לכל באי עולם.

לגרסת הדפסה, לחץ כאן.