פסח בבית המקדש. רבבות יהודים מגיעים מכל התפוצות לירושלים, לחגוג את חג החרות. ההערכות החלה לפני מספר חודשים וכולם מתכוננים לבואם של עולי הרגל. שלוחי בית דין מכשירים את הדרכים, הרחובות ומקוואות המים. מכל רחבי העולם מתארגנים יהודים בשיירות ארוכות, ובני ירושלים מכשירים לשימוש את תנורי הפסחים, בהם יצלו את קורבנות הפסח.

זכר ליציאת מצרים במקדש
בבוא החג, יושבים חבורות חבורות, משפחות משפחות, ומספרים ביציאת מצרים. הזיכרון הלאומי חי בפי אבות המספרים לבניהם את שיעבירו אף הם בבוא הזמן - את הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. כל אב מסביר לבנו, כי המרור אשר טועם הוא בפיו את טעמו הנורא, מזכיר לנו כיצד רדו שוטרי פרעה המצריים בבני עמנו ומיררו את חייהם. המצה, מזכירה לנו כי את אותה מצה אבותינו אורזים ומכינים בחיפזון על מנת לצרור להם צידה לדרך הארוכה, אשר את יעדה כולם יודעים, אך את אורכה אינם משערים.
חצות הלילה בירושלים. שירה אדירה בוקעת מכל בתי העיר וחצרותיה, עד כי נדמה כי הגגות עומדים להישבר. עם ישראל כולו, אנשים נשים וטף, שר את שירת ההודיה יחד, מתוך תפילה כי לעולם ישב עם ישראל לבטח בארצו, ויוכל לזכור באמונה ובשמחה כמו השנה את הנס שנעשה לו, נס היציאה לחרות.

זכר למקדש בגלות
לאחר שחרב המקדש על ידי הרומאים, עם ישראל גולה מארצו, מתפזר לכל קצוות תבל, ותוהה: איך יזכור את יציאת מצרים ללא עלייה לרגל, ללא קרבן פסח? כל שהכירו – חרב ואבד, כיצד ישתמר הזיכרון?
מתוך המצוקה, נולדת ההגדה של פסח.
אך לא רק את יציאת מצרים, זוכרים היהודים בליל הסדר.
ההגדה של פסח נערכת ע"י החכמים, כשהיא אוצרת בתוכה גם סימנים של זיכרון למקדש. את לילות הסדר בירושלים, את העלייה לרגל, את הגעגועים לזכור מתוך חרות את היציאה ממצרים.
את קורבנות הפסח בבית המקדש – זוכרים בזרוע הבשר, את קרבן החגיגה – בביצה, שניהם על קערת הסדר. אכילתם של המצה והמרור יחד בליל הסדר היא : "זכר למקדש כהלל", וכמו הלל הזקן, נשיא ישראל, הם יודעים כי המצה והמרור הם רק תחילת הדרך אל החרות,  אל ירושלים אשר בליבה בית מקדש, או אז יתווסף למצה ולמרור גם בשר מקרבן הפסח.
מדי שנה במשך למעלה מאלפיים שנים, יושבים יהודים בחצרות חסידיות באוקראינה, במרתפים חשוכים בספרד, ובמחנות ריכוז בפולין ונזכרים כיצד היינו עבדים במצרים. כיצד רדו בנו אז, ורודים בהם היום הצליינים במסעי הצלב, האינקוויזיציה בגלות ספרד, העות'מאנים במצרים ואנטישמיים שבכל דור ודור. שוב הם אוכלים את המרור של אז ואיתו את מרורי החיים, את הפוגרומים והאסונות שאנו סוחבים על גבינו במסע הנדודים האינסופי שלנו, שוב הם לוקחים איתם את המצות בסליהם כצידה לדרך ארוכה בה לעולם יהיו זרים במקומות יישובם וקהילותיהם.

זכר לגלות, שוב בירושלים.
בליל הסדר אנו מדברים וזוכרים. עושים מעשים וזוכרים, קוראים וזוכרים. אוכלים מאכלים וטעמים הסטורים ומעכלים לקרבנו את המשמעות שהם נושאים עימם. אנו יוצאים מעבדות לחרות, משתחררים מכל השעבודים ומתחברים חזרה לעצמנו, לשרשרת הדורות.
גם השנה יבואו יהודים רבים לכותל בערב פסח לקיים את המנהג ולומר את 'סדר קרבן פסח' כפי שנעשה בזמן שבית המקדש היה קיים, מול מקום המקדש. גם השנה ישבו יהודים בבתיהם, משפחות משפחות, חבורות חבורות, ויסבו לשולחן הסדר המסורתי, יחד עם המנהגים שהתעצבו במשך שנות הגלות, מנהגים המאפיינים כל עדה ועדה וייחודה שלה. המנגינות שונות, המצות נראות אחרת. אך כולם, גם השנה, יעלו על נס את יציאתנו לחופשי ויזכרו כי עוד רבה הדרך לפנינו עד שנזכה להיות לגמרי בני חורין.

עד שנוכל לומר: בשנה הזאת בירושלים הבנויה.