כל בוקר, בכל יום מימי חג הסוכות, היתה צועדת עם שחר תהלוכה גדולה שמחה וחגיגית בראשה כהנים ובה אנשי ירושלים ועולים לרגל, עמוסה נגני חצוצרות ושופרות, למעיין השילוח הזורם למרגלות הר המוריה, עליו היה בנוי בית המקדש.
בכלי עשוי זהב טהור היו ממלאים מים מן המעיין וצועדים יחד במעלה ההר, אל בית המקדש. שם היו מעבירים את המים לכלי מיוחד עשוי כסף, בו השתמשו רק פעם בשנה- בחג הסוכות, וממנו יצקו את המים על המזבח.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים במהלך השנה כולה, יחד עם הקרבת קורבנות שונים- לנסוך- לצקת יין במקום מיוחד על המזבח. בסוכות היו מנסכים מים "כדי שיתברכו לכם גשמי שנה"- על מנת לסמל את הבקשה לשנת גשמים ברוכה, שכן על-פי המשנה: "בחג נידונים על המים": בחג הסוכות נקבע אם השנה החדשה תהיה שנה גשומה או חלילה שנת בצורת, אם יהיו הגשמים גשמי ברכה – או חלילה גשמי הרס.

חג השמחה
שלוש פעמים בתורה מוזכרת החובה לשמוח בחג הסוכות: "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז, יד') "והיית אך שמח" (דברים ט"ז, טו') "ושמחתם… שבעת ימים"  (ויקרא כ"ג, מ') . אין פלא, איפה, כי דווקא בחג הסוכות קובעת הגמרא: "חייב אדם לשמח את אשתו ובני ביתו בחג...ביין ובבגדים" (מסכת פסחים).
סיבות שונות יש לעיצובו של חג הסוכות כחג השמחה.
סיבה ראשונה היא העיתוי של החג מהבחינה החקלאית. כמו לחגים אחרים מהתורה, גם לסוכות יש היבט חקלאי. סוכות הוא חג האסיף, בו אוספים את היבול החקלאי מן השדה ומן הכרם– "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג). לאחר שאוספים אל כל היבול החקלאי של העונה, במידה ועלה יפה, אך טבעי הוא שתתעורר באדם תחושה של שמחה והקלה על עמלו שנשא פרי.
סיבה נוספת לשמחה, היא סמיכותו של חג הסוכות ליום הכיפורים, בו מתכפרים ונמחלים כל החטאים של עם ישראל, ומתחילה שנה חדשה.
על פי המסופר בספר מלכים, שלמה המלך חנך את בית המקדש הראשון סמוך לחג הסוכות, חנוכת בית המקדש היתה שמחה גדולה לכל עם ישראל, ויתכן כי גם עובדה זו תרמה לקשירתו של חג הסוכות בשמחה.

גם מצוות הסוכה עצמה משמחת, משום הקלות בה ניתן לקיימה. היא נוהגת ביום ובלילה; שינה, קריאת ספר, ארוחה- כל פעולה רגילה הופכת למצווה כאשר היא נעשית בסוכה.
וכמובן, שמחת העלייה לרגל. המונים היו מציפים את רחובות ירושלים בסוכות, שכן הוא אחד משלושת הרגלים, בהם היו ישראל עולים לרגל לירושלים ולבית המקדש.

שמחת בית השואבה
בלילות סוכות, היתה נערכת חגיגה גדולה ברחובות ירושלים שנקראה:"שמחת בית השואבה" על שום שאיבת המים ממעיין השילוח לטקס ניסוך המים.
פרחי כהונה היו מדליקים מנורות מיוחדות, "גדולי חכמי ישראל, ראשי הישיבות והסנהדרין, החסידים והזקנים ואנשי המעשה... וכל העם - האנשים ונשים - כולם באים לראות ולשמוע" (רמב"ם). זקני העם היו מרקדים ואבוקות של אש בידיהם. את הריקודים היו מלווים הלוויים בשירה ובנגינה בכלי הנגינה של המקדש:  נבלים וכינורות, מצילתיים ושופרות, פעמונים וחצוצרות. הנשים היו עומדות על מרפסת מיוחדת שנבנתה עבורן, וצופות גם הן במתרחש. המשנה מתארת: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו... מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה, ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל... ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה."
גם כיום, יש הנוהגים לציין זכר  ל"שמחת בית השואבה" בלילות חג הסוכות ובחול המועד על ידי כלי זמר ונגינה, שירה וריקוד.

בית תפילה לכל העמים
הנביא זכריה התנבא כי באחרית הימים, יעלו כל העמים לירושלים ויחגגו את חג הסוכות: "והיה כל הנותר מכל הגויים… ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות" (זכריה י"ד, ט"ז). כמו לחג סוכות, גם לבית המקדש היה יעוד אוניברסאלי: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נ"ו ז').
בחג הסוכות הבא על כולנו לטובה, ניתן לעלות לירושלים יחד עם רבים מעם ישראל ומבקרים שאינם יהודים מרחבי העולם, לבקר בכותל המערבי ובמעיין השילוח, להריח ריחו של גשם ראשון, ולהתפלל עם כל שאר עם ישראל, לשנה טובה ומבורכת, שנת שפע גשם ושמחה.