וארא – תשע"ו

בס"ד

וארא – תשע"ו

הגאולה שאינה מתבטלת לעולם

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת השבוע אנו קוראים על שלביה הראשונים של השליחות הגדולה של משה רבינו: הוצאת עם ישראל ממצרים. אלוקים מורה למשה  לבשר  לבני ישראל, אלו המשועבדים במצרים לעבודת פרך, את הצפוי להם בתקופה הקרובה – הגאולה והיציאה לחרות.
חמישה שלבים היו בגאולה זו, כפי שאנו קוראים בדברי אלוקים אל משה:
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים,
והצלתי אתכם מעבודתם,
וגאלתי אתכם...
ולקחתי אתכם לי לעם...
והבאתי אתכם אל הארץ..."
(שמות ו, ו-ח)
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ("הנצי"ב"), מגדולי פרשני המקרא במאה הקודמת וראש ישיבת וולוז'ין שברוסיה, מפרש בספרו 'העמק דבר' את חמשת שלבי הגאולה: השלב הראשון של הגאולה הוא הפסקת הסבל. גם לאחר הפסקה זו הם היו עדיין במעמד של עבדים חסרי זכויות, מעמד זה השתנה רק בשלב השני. לאחר מכן התקיים השלב השלישי של הגאולה עצמה, היציאה לחרות ולעצמאות אישית ולאומית. השלב הרביעי היה ב'מעמד הר סיני', כאשר עם ישראל כולו חווה התגלות אלוהית וקיבל את התורה, אז הוא נהיה ל"עם של אלוקים". סיומה של הגאולה היה בשלב החמישי, כאשר עם ישראל בא אל הארץ המובטחת והקים בה את הישות המדינית העצמאית של העם היהודי.
כאשר אנו מתבוננים במצבנו כיום, במאה העשרים ואחת, נראה כי חמישה שלבים אלו כבר מאחורינו. איננו משועבדים, יש לנו עצמאות אישית ולאומית, התורה בידינו ואנו משתדלים לשומרה, וגם ארץ ישראל פורחת ומיושבת על ידי מיליוני יהודים. למרות שעדיין אין את השלימות בהיות אנו נרדפים מאויבינו המבקשים להשמידנו, ובית המקדש לא עומד על תילו.
אך לא תמיד הדברים היו יפים כל כך. על העם היהודי חלפו תקופות בהן נזקק אדם לאמונה עזה ואופטימיות רבה כדי לחיות בתחושה של גאולה. אחד המצבים הקשים מתואר בספרו של הרב סיני אדלר, ניצול שואה שעלה לארץ וכיהן כרב העיר אשדוד. כך הוא מתאר את ליל הסדר אותו "ערך" במחנה הריכוז מאוטהאוזן:
"בלילה הראשון של החג, בטרם כניסתנו ל'חדר השינה', ניתנה לנו כרגיל רשות להסתובב ברחבה שלפניו. בהזדמנות זו אמרתי לאחד מחברי, שהערב הוא ליל הסדר. מבחינה מעשית לא היינו יכולים לקיים שום מצוה שמצווים בה באותו לילה [...] הדבר היחיד שיכולנו לעשות הוא לספר את ההגדה בעל פה, שהרי גם הגדות לא היו לנו, ולכן אמרנו מה שזכרנו. סדר מיוחד במינו, סדר בהליכה במחנה הריכוז מאוטהאוזן."
(סיני אדלר, לעולם אודך, ירושלים תשע"ג, עמ' 55)
בהמשך התיאור הוא שואל: כיצד יכולנו לחגוג את היציאה לחרות, בשעה שהיינו שרויים במצב קשה יותר מזה שהיו בו אבותינו במצרים? איזו "גאולה" חגגנו במחנה הריכוז? תשובתו המפעימה, הספוגה באמונה עקשנית האופיינית לעם היהודי, יכולה לשמש כטקסט מכונן עבור כל יהודי. כך הוא כותב:
"שלוש הגאולות המוזכרות בפסוק הראשון, "והוצאתי והצלתי וגאלתי", שלהן זכו בני ישראל בצאתם ממצרים, בטלו בזמנים מסויימים במשך הדורות. אולם הגאולה הרביעית, "ולקחתי אתכם לי לעם", היא גאולה לנצח, ששום מצב ושום גלות לא יוכלו לבטלה. לעולם נשאר עמו של הקדוש ברוך הוא, ולעולם רק אנחנו הבנים שלו, הן אם הוא מנשק אותנו והן אם הוא מכה אותנו. אבא נשאר לעולם אבא, גם אם לפעמים איננו מבינים מדוע הוא מכאיב לנו.
"באותו ליל סדר במחנה הריכוז הנורא מאוטהאוזן, שלוש הגאולות הראשונות לא היו קיימות. לא הוצאה, לא הצלה ולא גאולה. כולן היו בטלות ומבוטלות באופן מוחלט. אולם הגאולה האומרת – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים", הייתה שרירה וקיימת גם באותו לילה חשוך."
(שם, עמ' 57)
דברים עוצמתיים אלו, שהאומר אותם הוא מי שחווה בגופו ובנפשו את הזוועה האיומה, מספרים יותר מכל את סיפורו של העם היהודי. העם ששאף תמיד לגאולה שלמה, אך גם בעתות חושך איומות האמין בלב שלם כי הגאולה אינה בטלה לעולם.