פרשת שמות

בס"ד

שמות – תשע"ו

מדוע התעכבה הגאולה?  - פרשת "שמות"

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חלקו הראשון של ספר שמות אותו אנו מתחילים לקרוא השבוע, עוסק בתקופה בת מאתיים ועשר שנים בה היה עם ישראל משועבד במצרים, ובשחרור מעבדות זו. הדמות המרכזית בסיפור זה, ולמען האמת מכאן ועד שנסיים לקרוא את התורה – משה רבינו, יעמוד תמיד במרכז העניינים. הוא זה שהוציא את העם ממצרים, הוא זה שעלה להר סיני לקבל את התורה, הוא זה שהנהיג את העם במדבר ארבעים שנה עם כל הקשיים, התקלות והמלחמות בדרך לארץ המובטחת – ארץ ישראל. לא לחינם הוא היחיד שזכה שהתואר "רבינו" יוצמד לשמו.
התורה אינה מוסרת לנו ביוגרפיה מלאה של משה. בעיקר אנו קוראים על התקופה הראשונה של חייו ועל ארבעים השנים האחרונות בחייו. בין שתי תקופות אלו חלפו בערך כשישים שנה שאין לנו עליהן כמעט מידע.
התקופה הראשונה בחייו של משה היא שמעניינת אותנו כעת, לאור הייחודיות שבה. משה לא גדל בבית יהודי ולא זכה לחינוך יהודי. להיפך, משה היה בנה המאומץ של בת פרעה מלך מצרים שמצאה אותו במי הנילוס. לאור העובדה שאנו מדברים על ילד שגדל בבית פרעה, סביר היה לחשוב שהזיקה בינו ובין העם היהודי הייתה חלשה ביותר. אך אנו מגלים שלא כך הם פני הדברים. פעולתו הראשונה של משה כשהגיע לבגרות העידה על זיקה עמוקה לעם היהודי המשועבד לעם המצרי.
כך אנו קוראים בתורה:
"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול."
(שמות ב, יא-יב)
החזרה של התורה על הביטוי "אחיו" מגלה לנו שאין מדובר במעשה בעל אופי מוסרי בלבד, אלא במעשה בעל זיקה לאומית – משה שראה את המצרי מכה את העברי, חש שהמצרי מכה את אחיו, והוא נחלץ להגנת אחיו והרג את המצרי המתעלל.
בשלב זה אנו פונים אל מחוזות הדמיון ומנסים לתאר מה היה יכול להתרחש בעקבות מעשה זה. מן הנכון היה שלאחר הכאת המצרי חלפה השמועה בין מאות אלפי היהודים המשועבדים במצרים: "הנסיך המצרי יצא להגנת עברי מוכה". מפה לאוזן התגלגל הסיפור בין העבדים וגרם להם להעלות חיוך על השפתיים, ובעיקר, לזיק של תקווה בלב. בימים שלאחר מכן נודע על אירועים שונים של מרידות מקומיות, ותוך זמן קצר מרידות אלו הפכו למהלך מאורגן של אלפי עבדים המתאחדים כנגד המצרים ומסרבים לקבל את עולם ושעבודם. המרד הלך והתפשט כאש בשדה קוצים, ובמשך חודשים ספורים הוא הפך את היהודים מעם עבדים חסר תקווה לעם בעל שאיפות לאומיות של חירות ועצמאות. התהליך תפס תאוצה וקיבל ביטוי פוליטי. משלחות התארגנו ופנו אל פרעה בדרישה חד משמעית לשחרור...
ניתן להמשיך ולהפליג על כנפי הדמיון, אך למרות שקשה לנחות על קרקע המציאות, הבה נעשה זאת. מה באמת קרה לאחר שמשה היכה את המצרי? כמה יהודים מיהרו להלשין על משה בפני פרעה, פרעה שהבין את הפוטנציאל המסוכן הטמון במעשה זה ובהשלכות שיכולות להתבצע בעקבות כך ביקש להרוג את משה, ומשה נמלט ממצרים ושב אליה רק כעבור שישים שנה עם הדרישה לשחרר את העם היהודי מהעבדות.
תופעה מצערת ומוזרה זו של יהודים הפועלים כנגד בני עמם, טעונה ניתוח מעמיק היורד לשורשיה. אך זאת ניתן ללמוד מפרשת השבוע: גם אם אותם מלשינים הצליחו לעכב את השחרור מן העבדות בעשרות שנים, לא היה בכוחם למנוע אותו לחלוטין. יש בכוחם להפריע, אך אין בכוחם לשנות באמת את מהלך ההיסטוריה. בסופו של דבר העם היהודי שוחרר ממצרים למרות אותם יהודים שהעדיפו להישאר שם. אחרי הכל, אנו מאמינים, שמי שמנהל את ההיסטוריה אינם מלכים, נשיאים וראשי ממשלות, אלא אלוקים.
אמונה זו מעניקה לנו תקווה שלמרות כל הקשיים – ההיסטוריה עתידה להתקדם אל המקום המובטח לה, אל זמן שבו "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, א-ד).