פרשת ויגש תשע"ו

בס"ד
ויגש – תשע"ו

בפרשת השבוע אנו קוראים על אחד השלבים החשובים בהיסטוריה של העם היהודי: ירידת יעקב ומשפחתו מארץ כנען למצרים, שם תשהה המשפחה – שבינתיים תהפוך לעם – מאתיים ועשר שנים, עד "יציאת מצרים" עליה נקרא בספר שמות. בכדי שנוכל לבחון את ההתרחשויות ברגעי ההגעה למצרים בפרופורציות נכונות, עלינו להיזכר במה שעבר על יעקב בעשרים ושתים השנים האחרונות.
לפני עשרים ושתים שנים, כאשר היה יוסף נער בן שבע עשרה, הוא נמכר על ידי אחיו לעבדות. האחים לא סיפרו, כמובן, ליעקב אביהם את העוול שהם עשו, אלא גרמו לו לחשוב שיוסף נטרף על ידי חיה כלשהי בשעה שהלך בשליחות אביו:
"ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם, וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו, הכר נא הכתונת בנך היא, אם לא. ויכירה ויאמר: כתונת בני, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף!"
תגובתו של יעקב, האב הסבור ששכל את בנו האהוב, היא אבל עמוק:
"ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים... וימאן להתנחם."
(בראשית לז, לא-לה)
יש להבחין בפער הקיים בין הקורא ובין יעקב. הקורא היודע שיוסף לא נטרף, אינו שותף לאבלו של יעקב. אך יעקב מתאבל בכנות. העצב העמוק גודש את לבו והוא אינו מסוגל להתאושש.
עשרים ושתים שנים התאבל יעקב על בנו האהוב, עד שהתבשר בבשורה הטובה ביותר שאב שכול יכול לאחל לעצמו:
"עוד יוסף חי!"
(שם מה, כו)
הצעד הבא של יעקב הוא הצפוי ביותר: הוא יורד למצרים לפגוש את בנו האבוד. נוכל רק לדמיין את עוצמת הרגשות של יעקב ויוסף בפגישתם המחודשת, לאחר עשרים ושתים שנות האבל. אם היה ליעקב יום אחד מאושר בחייו, זה היה היום בו הוא נפגש עם יוסף בנו.
והנה, על פגישה זו אנו קוראים בתורה תיאור מעט מוזר:
"ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל [-יעקב] אביו... ויפול על צוואריו ויבך על צוואריו עוד."
(שם מו, כט)
יוסף נופל על צוואר אביו ובוכה, אך טבעי שכך הוא יגיב לאחר הפרידה הכפויה הארוכה. ויעקב? מדוע הוא אינו נופל על צוואר בנו? מדוע אינו בוכה?
פרשן המקרא הגדול, רש"י (רבי שלמה יצחקי, צרפת, המאה ה-11) מביא את דברי המדרש לפסוק זה:
"אמרו רבותינו שהיה [יעקב] קורא את 'שמע'."
ברגע המרגש ביותר של חייו, יעקב קורא את הקריאה היהודית הנצחית: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". מדוע? וגם אם זה חשוב בעיניו כל כך, האם לא יכול היה להמתין רגע נוסף עד שיסיים להתחבק עם בנו?
התשובה לכך נעוצה בהבנת הסיכון שיעקב נוטל על עצמו ועל משפחתו בשעה שהוא יורד למצרים. מאז שהגיע אברהם אבינו לארץ כנען, הוא עמל לבסס בה את משפחתו, ביסוס שעיקרו הוא האמונה באלוקים והמאבק בעבודת אלילים. כל עוד יעקב יושב בארץ כנען הוא חש בטוח ביכולתו לשמר את מורשת אברהם ולהנחילה לדורות הבאים. אך כעת מגיעה שעת מבחן. משפחת יעקב יורדת למצרים, ארץ זרה המשופעת בעבודות אלילים שונות, וכאן, מחוץ למקום הטבעי, עולה השאלה הקשה: האם המשפחה הזו תצליח לשמר את המסורת או שהיא תיטמע בין עובדי האלילים?
לשם כך חשוב ליעקב להצהיר, ברגע הראשון, שבעיניו – אין דרך חילופית. הוא עוצר בעד רגשותיו ואינו מחבק את בנו, כי כעת חשוב לו לעביר מסר קריטי ליוסף ולמשפחה כולה. גם כאן, במצרים, אנו מתכוונים לשמר את המסורת ולהעביר אותה לבנים ולבנות, לנכדים ולנכדות.
מכאן נובעת עוצמתו המוכחת של העם היהודי: היכולת לחיות בתוך תרבויות שונות, להתפזר בעולם כולו – ולאחר אלפי שנים לזכור את הייעוד המשותף, את הזהות שלא אבדה, ולשוב לארץ ישראל.