נח – תשע"ו

בס"ד

האחדות המסוכנת

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת נח היא מהפרשיות המוכרות ביותר, בעקבות סיפור המבול שמופיע בה בהרחבה רבה. אך לאחר סיפור המבול, אנו קוראים סיפור נוסף, מפורסם פחות , אודות "דור הפלגה". זהו סיפור קצר שנתנו לו פרשנויות רבות, ואנו נרצה להתעכב על אחת מהן. אך בתחילה נפנה לסיפור כפי שהוא מופיע בתורה:
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים... ויאמרו איש אל אחיו: הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה. ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר. ויאמרו: הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ... ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר." (בראשית יא, א-ח)
הפרשנות המוכרת לסיפור זה היא זו שמדברת על "חטא ועונשו". אנשי דור הפלגה חטאו ואלוקים הענישם בפיזור בכל רחבי העולם העתיק. אך במה הם חטאו? הרי האחדות שהם ביקשו נחשבת כתופעה חיובית בדרך כלל. גם ההתקדמות התעשייתית המוזכרת כאן, כאשר נוצרה לראשונה האבן-  הלבנה ששימשה לבניית העיר והמגדל, אינה דבר שלילי כלל. ומדוע קיבלו עונש פיזורם על פני כל הארץ? דברים אלו לא נכתבו במפורש בתורה וזכו לביאורים שונים מחכמי ישראל לדורותיהם.
לעומת פרשנות זו, אנו מוצאים את פרשן המקרא רבי אברהם אבן-עזרא שראה את הסיפור באור שונה לחלוטין. כך הוא כותב:
"הכתוב גילה חפצם וסוף דעתם לבנות עיר גדולה למושבם, ולבנות מגדל גבוה להיות להם לאות ולשם ולתהילה... ואלה הבונים ראו בעצתם שלא יפרדו, וה' לא יעץ כן... וה' הפיצם והוא טוב להם." (פירוש ראב"ע לפרשתנו)
על פי פירושו של האבן-עזרא לא היה כאן חטא אלא טעות, והפיזור שלהם לא היה עונש אלא להיפך, לטובת בני האדם. מהי אם כן, הטעות שבאחדות ובקדמה, והטובה שבפיזור?
עם מעט דמיון, המבוגרים שבינינו יוכלו למצוא זהות לא מעטה בין סיפור זה ובין מדינות שהתקיימו בעבר הלא-רחוק. בברית המועצות הקומוניסטית התקיימה, למראית עין, אחדות מופלאה בין כל האזרחים, אחדות שהוקדשה בחלקה הגדול לקדמה טכנולוגית ויצירת מונומנטים מרשימים שחלקם קיימים עד ימינו. דוגמא זו תסייע לנו להבין את הטעות עליה מדבר האבן-עזרא.
בעצם, מתואר בסיפור זה ניסיון הקמתה של מדינה טוטליטארית שיש בה המאפיינים הבאים: אחידות תרבותית, מגורים משותפים, קדמה תעשייתית ושימוש בכוח האדם לבנייה מונומנטלית שמפארת את כוחו של האדם.
ייתכן שהמניעים של אנשי דור הפלגה לא היו שליליים. הם ביקשו ליצור חברה טובה יותר. אך התוצאה היא בלתי נמנעת: סגידה לאלילים, דיקטטורה, דיכוי ובסופו של דבר: השפלת האדם ומחיקת צלם האלוהים שבו.
הפתרון לבעיה זו היה דווקא בגיוון התרבותי והגיאוגרפי. בני האדם ילמדו – אולי בעל כורחם – שלא קיימת אחידות תרבותית באנושות, והתקשורת הבינאישית והבינלאומית אינה דבר קל כל כך. המטרה היא טובת האדם: מתוך מציאות כפויה זו, תצמח הנטייה הלאומית המשמרת את ייחודיותו של כל עם, וגם התפיסה האינדיבידואלית שמייחסת ייחודיות לכל אדם באשר הוא, ייחודיות המעניקה תפקיד ספציפי לכל אדם, והבנה שכל אדם באשר הוא תורם את תרומתו בדרכו שלו על פי אופיו ותכונותיו.
סיפור זה חותם את סיפורי התורה הכלל-אנושיים, ומכאן ואילך מתמקדת התורה בסיפורו של עם ישראל, סיפור שמתחיל באבות ובאימהות, ממשיך בגלות מצרים וביציאה ממנה, ובסופו מגיע אל ארץ ישראל.
סיפור זה מהווה הקדמה נחוצה לתהליך הבנייה של עם ישראל. החשיבות של כל אדם חייבת ללוות את התפתחות העם, השמירה על כבוד האדם ועל צלם-האלוהים שבו היא אחד המפתחות להבנת התורה ולהבנת ההיסטוריה היהודית כולה.