בראשית – תשע"ו

בס"ד

לשאת עיניים אל השמים
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בשבת הקרובה אנו פותחים שוב מעגל שנתי של 'קריאת התורה'. מתחילים מ'בראשית' וחוזרים אל יסודות הקיום האנושי. שוב אנו קוראים על האדם ועל חוה אשתו, הזוג הראשון שחי בגן-עדן וגורש ממנו בעקבות החטא של האכילה מפירות עץ הדעת.
גן עדן מתואר בפרשת בראשית כמקום מיוחד במינו. מקום שבו יש שפע של צמחיה נהדרת, נהרות שוצפים, והאדם אינו נדרש לעשות כמעט דבר, מלבד "לעבדה ולשמרה" – עבודה קלה שאין בה טורח. מקור השפע של גן עדן הוא בנהר הגדול הזורם אליו, כפי שנקרא בתורה:
"ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר. ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן."
(בראשית ב, ח-י)
במקום מיוחד זה ציווה אלוקים על האדם דבר אחד בלבד: לא לאכול מפירותיו של עץ הדעת. וכפי שידוע לכולנו, האדם ואשתו נכשלו בכך, אכלו מפירות עץ הדעת וגורשו מגן עדן.
מעניין לגלות כי התורה מציינת שני מקומות נוספים שמתקיימים מכוח הנהרות האדירים הזורמים בהם ואינם זקוקים לגשם. שני מקומות אלו הם: מצרים העתיקה שעל גדות נהר הנילוס, אשר מתוארת כמקום בו "תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (דברים יא, י), וסדום קודם שחרבה והפכה למקום יבש וצחיח, עליה נאמר "כי כולה משקה" (בראשית יג, י), והיא משווית במפורש לגן עדן ולמצרים – "כגן ה', כארץ מצרים" (שם).
שני מקומות אלו – מצרים וסדום - מוכרים לנו כמקומות מושחתים במיוחד. מצרים על עבודת האלילים וההשחתה האנושית שבה, עליה נאמר בתורה "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, (ויקרא יח, ג), וסדום שהתורה מכנה את תושביה "רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית יג, יג) עד שאלוקים מצא לנכון להפוך אותה ולהחריבה. האם זה מקרי שגם החטא הראשון בהיסטוריה נעשה במקום שבו אין צורך בגשם?
לעומת שלושה מקומות אלו, מתוארת בתורה ארץ ישראל כמקום שהחיים בו תלויים בגשם: "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא). מדוע הארץ המובטחת לעם ישראל חייבת להיות תלויה בגשם? הלא במקום שאין בו צורך בגשם, האדם חי בביטחון כלכלי רב. איך יתכן לכאורה שמצרים וסדום, כמו גן-עדן, הם מקומות בעלי תנאים כלכליים מוצלחים הרבה יותר מארץ ישראל?
התשובה לכך היא בהגדרה שמעניקה התורה לארץ ישראל: "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה" (שם, יב). ארץ ישראל היא המקום בו האדם חי באופן תמידי את התלות ואת החיבור לאלוקים. בארץ ישראל האדם נושא בכל עת את עיניו אל השמים ושואל את עצמו: האם השנה הקרובה תהיה מוצלחת? האם הגשם הראשון ירד בזמן? האם לא ירד גשם חזק מדי?
נמצאנו למדים, שההבדל העיקרי בין גן-עדן, מצרים, סדום – וארץ ישראל הוא בתחושת התלות המיוחדת שמעניקה הארץ לברכת הגשם, תלות של האדם באלוקים. במקומות בהם השפע זורם באופן תמידי, האדם נוטה לשכוח מהיכן מגיע השפע, והוא קרוב יותר לחטא. אפילו גן-עדן, למרות – ואולי בגלל - היותו מקום נפלא ביותר, היה המקום בו האדם חטא לראשונה; מצרים וסדום גם הן הובילו את תושביהן לדיוטות נמוכות של סיאוב ושחיתות. דווקא ארץ ישראל – הארץ שעיני תושביה נשואות תמיד אל השמים – היא המקום המתאים לעם היהודי לחיות בו, ולשמור בה על ערכים ומוסר, תורה ומצוות.
בעמדנו בפתחה של שנה חדשה, אנו נושאים את עינינו אל השמים, מייחלים ומתפללים שנזכה לשנה ברוכה וגשומה, שנה של שפע בכל תחומי החיים, שנה שבה לא נשכח את היותנו תלויים בחסדי שמים ונזכור להישען על חסדי ה' הטוב והמיטיב.