האזינו תשע"ו

בס"ד

יש חיים לפני המוות

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת השבוע, לאחר שמסתיימת 'שירת האזינו' - היא השירה ההיסטורית המתארת את "מעגל החיים" הקבוע של העם היהודי: בחירה, חטא, עונש ושיבה - אנו קוראים את הפנייה של אלוקים אל משה, המבשרת לו על מותו הקרב ובא:
"וידבר ה' אל משה: ...עלה אל הר העברים הזה, הר נְבוֹ אשר בארץ מואב על פני ירחו, וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה, ומוּת בהר אשר אתה עולה שמה... כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא." (דברים לב, מח-נב)
פנייה זו, אם נקרא אותה בתשומת לב, מנוסחת כהוראה או בקשה – "מוּת בהר", ולא כמידע בלבד. אלוקים פונה אל משה ומורה לו לעלות להר ולמות. נקודה זו מעלה קושי בהבנת הדברים, שהרי משה אינו אמור לעשות פעולה אקטיבית כלשהי בכדי למות, מלבד העלייה אל ההר. כיצד בכלל ניתן לבקש מאדם למות?
עלינו להכיר את הסיטואציה המיוחדת שבה אנו עוסקים, בכדי להבין את הניסוח החריג של הדברים. משה רבינו היה המנהיג הראשון של עם ישראל. תחת הנהגתו השתחרר העם מעול השעבוד המצרי ויצא לחירות; בעקבותיו חצה העם את ים סוף; בתיווכו קיבל העם את התורה ב'מעמד הר סיני'; כל הקשיים, התלונות, הבקשות והתביעות הופנו אל משה; הוא היה זה שנשא את העם "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא, יב); במשך ארבעים שנה הוביל משה את העם אל היעד – הארץ המובטחת, ארץ ישראל, במטרה להקים שם ישות מדינית עצמאית.
והנה, רגע לפני הכניסה אל הארץ, רגע לפני שמגיעים אל היעד הנכסף, מורה אלוקים למשה לפרוש. ההנהגה תעבור אל אדם אחר, ואילו למשה נאמר "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". זוהי טרגדיה. אך אלוקים אינו מבצע אותה ללא הסכמתו של משה, ולכן הוא מורה לו לעלות אל ההר ולמות שם, הוא מבקש ממנו להסכים ולהבין שתפקידו תם והגיע זמנו להסתלק מן העולם.
חכמי המדרש מתארים את משה כמי שלא קיבל בקלות את סיום תפקידו הגדול:
"אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם, למה אני מת? לא טוב שיאמרו "טוב משה" ממראה, משיאמרו "טוב משה" משמועה? לא טוב שיאמרו "זה משה שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן ועשה לנו ניסים וגבורות", משיאמרו "כך וכך היה משה, כך וכך עשה משה"? אמר לו [אלוקים]: גזרה היא מלפני, שהיא שווה בכל אדם." (ספרי, דברים, פיסקה שלט)
משה רבינו מבקש לערער על ההחלטה, ובעצם מבקש לערער על המציאות הקשה של סיום החיים. אך אלוקים משיב לו: גזרה היא מלפני, והיא שווה בכל אדם. אין אדם שנמלט מן המוות, אין אדם שתפקידו אינו מסתיים בשלב כלשהו, ועליך, משה, מוטלת המשימה להבין את המציאות הקשה הזו ולהסכים לה.
ניתן לומר שזהו הניסיון האחרון של משה: להסכים למות.
האמת היא שלא רק משה עמד בפני מציאות קשה זו, אלא כל אדם מתמודד עמה במוקדם או במאוחר. המוות, הסוף המאיים, הוא מפחיד. "גזרה היא מלפני, והיא שווה בכל אדם". אין אף אדם שחי לנצח.
אך ההתייחסות אל המוות יכולה לקבל פנים רבות. יש מי שיכול לחוש מאוים והגורל המצפה לו משתק אותו. ויש מי שלהיפך, הידיעה שהחיים מסתיימים ממריצה אותו ודוחפת אותו להספיק עוד ועוד. כיצד משה התמודד? מה הוא עשה לאחר שהפנים במלוא הכנות שאכן סופו הגיע?
למרבה ההפתעה, הוא לא עלה מיד אל ההר. הוא ניצל את הרגעים האחרונים כדי לברך את העם, וכפי שפותחת הפרשה הבאה, אותה נקרא בחג 'שמחת תורה': "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו" (דברים לג, א).
בהתנהגות זו לימד אותנו משה, שהידיעה על המוות הממתין לנו, יש בכוחה להביא אותנו להוסיף ברכה לעולם, להיטיב לזולת, לרצות להשפיע עוד טוב על כל הסובבים אותנו.
עם לימוד נפלא זה אנו פותחים את השנה החדשה, עם היכולת להפוך את האיום ואת הפחד - לברכה.