סוכות – תשע"ו

בס"ד

שמחה, אהבה וביטחון
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חג הסוכות אליו אנו נכנסים בימים הקרובים, זכה למספר שמות. הוא מכונה "חג האסיף", "זמן שמחתנו", וכמובן "חג הסוכות". שני השמות הראשונים, האחד מופיע בתורה והשני הוא כינוי שחכמי ישראל הוסיפו, מבטאים את אותה משמעות מיוחדת של החג.
השם "חג האסיף" נקבע מפני שהחג חל בתקופת האסיף, התקופה בה החקלאי אוסף מן השדה את תנובתה ואוגר אותה במחסנים לפני בוא החורף. האסיף הוא רגע של שמחה מתפרצת, שהרי החקלאי רואה מול עיניו כיצד מחסן אחד מתמלא, ועוד מחסן, ועוד אחד, ולבו מתרחב משמחה למראה היבול הרב שעליו טרח ועמל המהלך השנה החולפת, יבול שמבטיח לו איתנות כלכלית בשנה הקרובה.
אכן, זו סיבה טובה מאוד לקבוע חג, לשמוח ולהודות לאלוקים על כל השפע שזכינו לו. אולם החיבור בין שמחה זו לשם הנוסף של החג "חג הסוכות", אינו מובן מאליו.
בכל ימות השנה יושב האדם בביתו המוגן, הבטוח, היציב. שבעה ימים בשנה נדרש האדם לצאת מן הבית ולעבור לגור בסוכת ארעית שהשמש והגשם נכנסים לתוכה בקלות. היציבות והמוגנות אינן קיימות בסוכה, ויש כאלו שמרגישים בסוכה כמו בגלות מצערת. הישיבה בסוכה יוצרת תחושה של תלישות, ארעיות וזמניות. וכאן עלינו להבין: האם זהו המקום המתאים לחגוג בו את הצלחותינו? מדוע דווקא בתקופה זו בה אנו זוכים לביטחון כלכלי, אנו נדרשים לערער את הביטחון הקיומי שמעניק לנו הבית הקבוע שלנו?
נתבונן מדוע באמת מורה לנו התורה לשבת שבעה ימים בסוכה? הטעם לכך נכתב במפורש והוא עשוי לפתור את השאלה מדוע הישיבה בסוכה אינה סותרת את שמחת האסיף, ואף משלימה אותה. כך אנו קוראים בתורה:
"בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם."
(ויקרא כג, מב-מג)
כאשר יצא עם ישראל ממצרים, לפני כ-3300 שנים, הוא יצא אל המדבר. המסע אל הארץ המובטחת היה ארוך ומייגע, ארבעים שנות שהות במדבר החם והיבש לא הקלו על מצב הרוח של העם המצפה בכיליון עיניים להגיע למקום בטוח ויציב שבו יהיה ניתן לפתח חיים אנושיים רגועים. ואז באה הקלה קטנה, אלוקים דאג להם והושיב אותם בסוכות, שיהיה להם קצת פחות חם.
ההקלה הזאת מבטאת את האהבה האלוקית אל האדם. התחושה שמישהו חושב עליך, חשובה הרבה יותר מהדבר אותו הוא מעניק לך במציאות. וכאשר האדם נוכח לראות שמי שחושב עליו ודואג לו הוא אלוקים, הרי שהקשיים האחרים מתגמדים מול התחושה הנהדרת והבטוחה.
כאשר החקלאי חוגג את האסיף, הוא שמח, אך שמחתו אינה יכולה להיות שלמה. איש אינו יודע כיצד תיראה השנה הבאה והאם השפע של השנה החולפת אכן ימשיך גם הלאה. ולא רק החקלאי מתמודד עם בעיה זו. כל שמחה אנושית מהולה תמיד בדאגה. זוג מתחתן ושמח, אך האם הם יודעים כיצד תיראה הזוגיות שלהם בעוד חמש שנים? הורים שמחים כשנולד להם ילד, הם אינם יכולים לדעת האם הוא יהיה בריא והאם הוא ירווה אותם בנחת, או חלילה להיפך. אדם מקבל עבודה נחשקת, אך האם הוא יצליח בה? האם יהיו מרוצים ממנו?
כל הדאגות הללו, שבדרך כלל אנו מנסים להדחיק אותן בשעה שאנו שמחים, קיימות ומפריעות לנו לשמוח שמחה מלאה ומושלמת. וכאמור, זה נכון גם כלפי החקלאי התלוי בטבע, שאינו יכול לדעת כיצד תיראה השנה הבאה. איך, אם כן, יכול אדם לשמוח?
כאן מופיעה הסוכה ומזכירה לנו שיש מי שדואג לנו. אותה אהבה אלוקית שיצרה את הסוכות במדבר והצלה על עם ישראל מן החום הקופח, קיימת גם עבורנו. מאגר האהבה אינו מסתיים לעולם.
כמה מחכמי ישראל הבחינו בייחודיות של מצוות הסוכה, בכך שזו מצווה אליה האדם נכנס עם כל גופו. בשונה ממצוות אחרות שהוא מקיים בגופו, אל הסוכה הוא נכנס, וכאילו מתעטף בה. בדרך מעניינת המחיש זאת האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא, גדול חכמי הקבלה מאז המאה ה-16): שלושת הדפנות המינימליות הדרושות לסוכה, שתיים מלאות ואחת קצרה, מסמלות יד מושטת לחיבוק על שלושת פרקיה, שני פרקים ארוכים וכף היד. כאשר אנו יושבים בתוך הסוכה, כותב האר"י ז"ל, הרי שאנו שרויים בתוך חיבוק של אלוקים!
החיבוק העוטף והמגונן של אלוקים, הוא זה שמעניק לנו את היכולת לשמוח שמחה שלמה, שמחה שאין לה גבולות, שמחה שאינה תחומה על ידי דאגות שונות. השמחה שאנו שמחים על השנה החולפת ועל הצלחותינו, באה לידי ביטוי מלא כשבנו תחושת ביטחון שכל השפע לו זכינו הוא ביטוי של אהבה אלוקית גדולה, אהבה שאין לה סוף.