פרשת כי תצא תשע"ה

בס"ד

לנקות את הלב - פרשת כי תצא
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת השבוע אנו פוגשים במצווה מפורסמת שעוררה דיונים ופולמוסים רבים במהלך הדורות: מצוות "שילוח הקן". כך אנו קוראים בתורה:
"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים." (דברים כב, ו-ז)
אנו מוצאים עליה התייחסות מיוחדת בדברי המשנה (מסכת ברכות פרק ה, משנה ג): "האומר: 'על קן ציפור יגיעו רחמיך'... משתקין אותו". המובן הפשוט של דברי המשנה הוא שאל לו לאדם לסבור שטעמה של מצוות שילוח הקן הוא כפי שנראה מפשוטם של דברים, שאלוקים מורה לנו לרחם על בעלי החיים, ועל כן האומר כך יש להשתיק אותו, כלומר למחות בידו.
האם חכמי ישראל קיבלו הסבר זה בדברי המשנה? הרמב"ם (רבי משה בן מיימון, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות) בספרו 'מורה הנבוכים' מביע התנגדות עזה לפירוש זה.
כדרכו, נאבק הרמב"ם עם פרשנויות שונות שניסו לטעון שלמצוות התורה אין כלל טעמים מוסריים, אתיים וכדומה. הוא מביא שפע של ציטוטים מן התנ"ך וממקורות חז"ל, מהם עולה באופן ברור שמטרת המצוות כולן היא להיטיב עם האדם, לעדן אותו ולרומם אותו. כחלק ממאמץ זה הוא מקדיש בחיבורו 'מורה הנבוכים' חלק ניכר לביאור טעמי המצוות, וביניהן מצוות שילוח הקן שבה אנו עוסקים, והוא כותב:
"...דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדה וגעגועיה אליו ...נמצא ברוב בעלי-החיים כמו שהוא נמצא באדם ...זה גם הטעם לשילוח הקן, מפני שברוב המקרים הביצים שנדגרו והגוזלים הצריכים לאם אינם ראויים לאכילה, וכאשר משחררים את האם והיא בורחת לבדה, אין היא מצטערת לראות את הגוזלים נלקחים. וברוב המקרים זה עשוי להביא לעזיבת הכול, שהרי לרוב אין הנלקח ראוי לאכילה ...התורה מתחשבת בייסורים נפשיים אלה בבהמות ובעופות." (מורה הנבוכים חלק שלישי, פרק מח)

לצדו של הרמב"ם בוויכוח זה עומד הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13). בפירושו לתורה הביא הרמב"ן את דברי הרמב"ם ודן בהם. את דיונו הוא פותח דווקא עם ציטוט מדברי המדרש, ממנו משתמע לכאורה כדעת השוללים את טעמי המצוות. במדרש נאמר "וכי מה אכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף? אלא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות", והרמב"ן מקשה: האם אכן? האם למצוות אין כל טעם הגיוני והן באו אך ורק כדי לצרף-לבחון את הבריות האם הם נשמעים לצו הא-ל?
הרמב"ן דוחה פירוש זה בשתי ידיו והוא כותב:
"כי הטעם... לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם... וזה הענין שגזר הרב [-הרמב"ם] במצוות, שיש להן טעם, מבואר הוא מאוד, כי בכל אחת טעם ותועלת ותיקון לאדם... וזהו 'לצרף בהן' – שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף את הכסף אין מעשהו בלי טעם, אלא להוציא ממנו כל סיג, וכן המצוות [מטרתן] להוציא מליבנו כל אמונה רעה או מידה מגונה."
(פירוש רמב"ן לדברים שם)
כלומר, לפי ביאורו של הרמב"ן, המצוות באות "לצרף" את האדם, כלומר לנקות אותו ולטהר אותו מהמידות והאמונות הרעות. באמצעות המצוות, האדם מתקן את מידותיו והאכזריות מפנה את מקומה לחמלה.
מצוות שילוח הקן ובעקבותיה המסקנות אליה מובילים אותנו חכמי ישראל, מלמדות אותנו על הרגישות הגבוהה שהתורה מבקשת להנחיל לנו כלפי בעלי החיים, וכלשון הרמב"ם שהבאנו למעלה: "אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים". אמנם, יש הבדל גדול בין האדם ובעלי החיים, בכך שהאדם הוא בעל מצפון ותבונה המטילים עליו תפקידים ואחריות למעשיו, אך אין זה אומר שזה מתיר לו לצער לחינם את בעלי החיים. רגישות זו שאנו מגלים כלפי בעלי החיים, דווקא היא מדגישה ומייחדת את האדם כמי שיש בידו לשלוט על מעשיו ולהכריע הכרעות מוסריות, גם בניגוד לנטייתו הטבעית.