פרשת "ראה" התשע''ה

מסופר על הבעל שם טוב  הק' זי"ע שהיה מבין בשיחת חיות, בהמות, עופות ודקלים. פעם אחת נסע  הבעש"ט לקהילת קודש קמינקא והוא זימן את רבי אריה לייב המוכיח מפולנאה שיסע עמו. וכך אמר לו: הנה ידוע שבמרכבה - כסא הכבוד יש פני שור, פני אדם, פני נשר ופני אריה. והנה המובחר שבמרכבה הוא פני אדם, וממנה נמשך החיות למדרגת האדם בזה העולם. מפני השור נמשך החיות לכל הבהמות, מפני האריה נמשך החיות לכל החיות, ומפני הנשר נמשך החיות לכל העופות שלמטה. והוסיף ואמר: שזה סוד פרק שירה.
כשדיבר הבעש"ט הקדוש כך, החל מרגיש רבי אריה לייב זצ"ל כי אף הוא מתחיל להבין שיחת בהמות, עופות וחיות... ואז לפתע בהמשך הדרך הוא שומע שיחתם של שני הסוסים הרתומים לעגלת הצדיק.
אומר הסוס האחד לסוס השני: שמת לב איזה דרכים אנחנו עוברים? לאיזה פלאים אנחנו שותפים? תדע לך, שאנחנו כבר מזמן לא סוסים. אנחנו מלאכים...
אין סוס שבעולם, שיכול ככה לרחף על עיירות! האם שמעת על סוסים שהיו שותפים לכל כך הרבה פלאות?  האם ראית סוסים שראו כל כך הרבה מופתים, ששמעו כל כך הרבה דברי תורה? אין בנמצא. תשמע טוב, אני אומר לך – שאנחנו כבר מזמן לא סוסים. סתם אנשים חושבים עלינו ככה, אבל האמת שכבר מזמן אנחנו מלאכים.
קשקש הסוס השני בזנבו, הנהן, ולבסוף נענה: אכן חברי שותפי למשא, גם אני חשבתי על כך, וגם אני הגעתי למסקנה שיש צורך לבדוק את העניין. אתה יודע מה, כשנגיע עכשיו לתחנת היעד - למזיבוז אחרי שעשינו משא פלאי כזה, נראה מה אנחנו באמת. אם נרוץ אל האורווה בשמחה כדי לאכול שם קש ותבן, סימן שהיינו ונשאר סוסים. אבל אם נרוץ עם הבעש"ט לבית המדרש, סימן שאנחנו נעשינו מלאכים...וכמובן שבבואם אל הקודש רצו אל האורווה ומצאו עצמם סוסים ולא מלאכים.
הפעולה הנמשכת מהמצווה היא הבחינה האמיתית של מדרגת האדם, ומבחן גדלות מעשה המצווה שעשינו. כשהשתתפנו במעשה של מצוה וחסד, היינו בשיעור תורה, תרמנו משהו לצדקה, נשאלת השאלה מה מגיע אחריהם? האם אנחנו כסוסים שמתלהבים אך לבסוף מגיעים לאורווה, או שבמעשינו אנו מגיעים להיכלו של הבעש"ט?
אם נרגיש כי 'אנחנו את שלנו עשינו' ואני שלם עם עצמי ומרוצה, ודי לי במה שנתתי כבר, הרי שזה כמו אחרי מסע יערות עצום, שלאחריו חוזרים לנחות כסוסים באותו מקום ועם אותם טעמים ופשטות. אך אם זוכים באמת להמריא, ולהתרומם במעלות הקדושה מכח מעשינו, והכל הוא בבחינת 'מוסיף והולך', בגעגועים גדולים ובהרגשה של 'אני קרבת אלוקים לי טוב'. וככל שמתקרבים, זה בבחינת יש לו מנה אזי רוצה מאתים... ואין לדבר סוף, אזי אנחנו נהפכים לאנשים טובים יותר ונעלים עד כדי מלאכים ומגיעים להיכלו הק' של הבעש"ט זי"ע.
זה הפירוש של הפסוק: "נתון תתן- פתוח תפתח". שבשעה שהאדם נותן את הצדקה ופותח את ידו להיטיב צריך שהשמחה תמלא אותו על קיום המצווה. שיעשה אותה בדבקות ובהתלהבות. כי אז הוא יוצר כלי למדרגה הבאה. מצוה הגוררת מצוה. ולכן נאמר 'נתון תתן', 'פתוח תפתח'. בכוחה של מצוות הצדקה להעלות את האדם ולרוממו. ולכן צריך שהנתינה תהיה הכנה למעשה רוחני נוסף.