עקב- תשע"ה

העיקרון המובע בפסוקים הללו,  שכאשר האדם נהנה מהארץ הטובה, עליו לברך את ה' על הנאה זו. ואכן, פסוקים אלו מהווים את הבסיס ל"ברכת המזון", אותה אומרים לאחר אכילת לחם.

אך לא רק על לחם אנו מברכים. חכמי ישראל הוסיפו ותיקנו ברכות אותם יש לומר לפני כל אכילה ולאחריה, וגם בהזדמנויות שונות בהן האדם מתפעל מיופי הבריאה. לדוגמא, כאשר אדם רואה את הים, עליו לברך "ברוך... שעשה את הים הגדול", וכאשר אדם רואה ברק, עליו לברך "ברוך... עושה מעשה בראשית". גם על ימים מיוחדים אנו מברכים "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וברכות נוספות. למעשה, חייו של היהודי המאמין מוקפים בברכות מכל כיוון. כל הזמן הוא מברך את אלוקים.
בכל אחת מהברכות שאנו אומרים, אנו מודים לאלוקים ומשבחים אותו על תופעה שאנו חווים באותה שעה. ברובד הפשוט ביותר, יש כאן אמירת תודה. בדיוק כפי שאנו מצפים מעצמנו וכפי שאנו מחנכים את ילדינו לומר תודה למי שעושה להם טובה, כך אנו זוכרים לומר תודה לאלוקים על כל חוויה שאנו חווים. לומר תודה - זהו נימוס בסיסי.
אך ברובד עמוק יותר, החוויה עצמה משתנה בעקבות הברכה. אנו מכירים היטב את ההבדל בין חפץ שאנו רוכשים לעצמנו ובין חפץ שחבר או בן זוג העניק לנו במתנה. בשני החפצים אנו משתמשים והם מביאים לנו את אותה תועלת, אך החוויה שונה לחלוטין. כאשר מישהו חשב עלי ודאג לי, השימוש במתנה שהוא העניק לי משרה עלי תחושה טובה, מעניק לי ערך עצמי. כל השימוש במתנה מעניק לי אהבה.
אדם יכול לנגוס בתפוח וליהנות מחוויית האכילה, ואדם אחר יכול לנגוס בתפוח ולהרגיש – בנוסף כי התפוח נוצר במיוחד עבורו ונשלח אליו כדי שהוא יהנה ממנו. התפוח לא גדל על העץ במקרה, הוא לא הגיע לידי במקרה, הוא טעים – ולא במקרה. התפוח הוא מתנה אישית שנשלחה אלי מאלוקים, ולמה? כי הוא אוהב אותי. פשוט כך.
חכמי המשנה אומרים משפט עמוק מאוד, שכדאי לכל אחד ואחת לאמץ אותו בחום ולהתרגל אליו:
"כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם".
(מסכת סנהדרין פרק רביעי)
מה פירושו של משפט מוזר זה? האם אנו אמורים להיות מגלומניים ולחשוב שכל העולם נברא רק בשבילנו?
לא, אין כאן מגלומניות. יש כאן אמונה גדולה ועצה טובה. אמונה באלוקים שאין גבול לטובו, ואמונה בי ובך שאנו ראויים לטובו השופע של אלוקים.
אדם שחי בתחושה שהעולם כולו נברא בשבילו, הוא אדם שמוצף באהבה אלוקית. הוא הופך להיות נינוח, שמח, מיטיב. הוא מגלה אחריות למתרחש סביבו. הוא נאהב.
כאשר אדם מברך על כל דבר מאכל שהוא מכניס לפיו, הוא מתרגל לחיות בתחושה נפלאה זו. לאור תובנה זו, אנו מגיעים למסקנה שגם על הברכות עצמן היה ראוי שנברך את אלוקים...