דברים – תשע"ה

לקראת הפרידה, נשא משה כמה נאומים באוזני העם, חלקם ארוכים וחלקם קצרים. פרשת דברים פותחת את הנאום הראשון, והארוך ביותר של משה. בנאום זה הוא סקר את קורותיו של העם בארבעים השנים האחרונות, וביניהן הוא חזר וסיפר את סיפור "חטא המרגלים".
היה זה, כזכור, בתחילת מסע העם ממצרים לארץ ישראל, כשהעם ביקש לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ. שנים-עשר המרגלים מנכבדי העם, סיירו בארץ ישראל ועשרה מהם חזרו כשבפיהם בשורות רעות. הם סיפרו שבארץ קיים "עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם". בעקבות דברים אלו רפו ידיהם של בני ישראל והם ביקשו לשוב למצרים. סופו של הסיפור הוא בעונש שעם ישראל התעכב במדבר ארבעים שנה. במהלכן מתו כל היוצאים ממצרים לפני שזכו להיכנס לארץ. רק הדור הבא זכה להיכנס לארץ ישראל.
כולם, חוץ משניים שלא שיתפו פעולה עם חבריהם. הם התעקשו שאם יאמין העם בה' ויבטח בו, הכניסה לארץ אפשרית. הם הצהירו בביטחון: "עָלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". לשני אנשים אמיצים אלו קראו: כָּלֵב בן יפונה ויהושע בן נון. שניים אלו שהאמינו, אכן זכו לראות בהתגשמות אמונתם ולהיכנס לארץ.
אך כאשר משה רבינו סיפר את הסיפור בנאומו, הוא הדגיש את ההבדל בין השניים. בעוד שכָּלֵב בן יפונה אכן נכנס לארץ, הרי שיהושע בן נון לא נכנס לארץ כאדם רגיל אלא כמנהיג העם. לאחר מות משה, יהושע היה זה שמילא את מקומו ונשא את עול ההנהגה.
מדוע זכה יהושע למה שלא זכה כָּלֵב? איזו תכונה אנו מגלים אצל יהושע שבזכותה הוא היה ראוי למלא את מקומו של משה רבינו?
כאשר אנו מעיינים בסיפור המרגלים המקורי שבספר 'במדבר', אנו מגלים שבשלב הראשון כָּלֵב היה זה שהתווכח עם חבריו המרגלים ועם העם, ואילו יהושע עמד מן הצד ולא התערב. רק לאחר מכן, כשהבשילו התנאים בשטח, הצטרף יהושע לעמדתו של כָּלֵב ושכנע את העם להאמין בה'.
גם בהמשך דרכו של יהושע, לאחר שנכנס לארץ כמנהיג העם, אנו מבחינים במורכבות גישתו כלפי העם. לפעמים הוא מנהיג את העם בסבלנות, מאזין לרצונותיו השונים ונראה כאילו הוא נכנע לדברים שלא יזם בעצמו. אך לפתע אנו שומעים את יהושע מוכיח את העם ומזהיר אותו לעבוד את ה', ואף מאיים ואומר: "ואם רע בעיניכם לעבוד את ה', בחרו לכם היום את מי תעבדון... ואנוכי וביתי נעבוד את ה' " (יהושע כד, טו).
כלומר, כָּלֵב הוא אכן אדם אמיץ, מאמין בכל לבו בה' וראוי לשכר. אך יהושע, בנוסף לאומץ שניחן בו ולאמונתו, יודע הוא להקשיב לרחשי לבו של העם,  גם אם העם מבטא חולשה וחוסר אמונה. ומצד שני הוא יודע מתי עליו לעמוד מול העם בעוצמה ולהזהיר אותו מפני הבאות. זוהי תכונה של מנהיג.
חכמינו ז"ל אמרו שב"עקבתא דמשיחא", כלומר בתקופה שלפני בוא המשיח, יהיו "פני הדור כפני הכֶּלֶב". פירוש הדברים הוא כך: כאשר אדם הולך ברחוב עם כלבו, נדמה למתבונן מן הצד שהכלב מוליך את בעליו, מפני שהוא רץ לפניו ומקדים אותו. האם זה אכן כך? ודאי שלא. ברור שהאדם הוא זה שמוליך את הכלב.
כיצד אנו יודעים מי מוליך את מי? אנו רואים שהכלב הולך לפני בעליו, אך כאשר הוא מגיע לצומת דרכים, הוא פונה אחורה ומביט לאיזה צד בעליו פונה, ואז הוא רץ ו...שוב הולך לפני בעליו. מנהיגים כאלו, שנדמה שהם מנהיגים, אך באמת הם פוזלים אל עבר הבוחרים ומקבלים החלטות לא לפי השיקולים הנכונים אלא לפי שיקולי פופולריות, דומים לאותו כֶּלֶב שנראה כמוליך את בעליו, אך באמת הוא הולך להיכן שבעליו מוליך אותו...
יהושע בן נון היה מנהיג מזן אחר, קשוב לעם ומתחשב בו, אך אינו פועל לפיו כאשר הוא רואה שהעם טועה.