פרשת מטות – תשע"ה

חכמי התלמוד השיבו על כך במילים נחרצות ואמרו:
הנודר - אף על פי שקיים את הנדר - נקרא רשע!
(תלמוד בבלי מסכת נדרים, דף כב)
קביעה חריפה זו מקבלת הסבר במקום אחר בו נאמר על האדם הנודר:
לא די לך במה שאסרה התורה, אלא שאתה אוסר על עצמך דברים אחרים?!
(תלמוד ירושלמי מסכת נדרים, פרק ט)
חכמי התלמוד מציגים בדברים אלו תפיסה דתית שאינה מבקשת להימנע מהנאות וחוויות, אלא רואה במצוות התורה את ההכוונה המדויקת כיצד להתייחס אליהן. ההנחה הניצבת בבסיסם של דברים חריפים אלו, שהאלוקים נתן לנו תורה שבה קיים האיזון המושלם בין הנאה לנהנתנות. אם התורה התירה ליהנות מדבר מסוים, אל לנו לחפש חומרות מיותרות ולהימנע ממנו.
אלא שעתה אנו מתקשים להבין: אם עשיית נדר היא מעשה שלילי, מדוע התורה מסכימה לו? מדוע היא נותנת לו תוקף? מדוע איננו מוצאים בתורה אמירה המבטלת את כל הנדרים ופותרת בכך את הבעיה?
ההסבר לכך הוא שהתורה אינה באה להילחם במציאות, אלא לעצב אותה באופן הנכון. אם המציאות היא שבני אדם נודרים נדרים – ומעשה זה היה מצוי ביותר בדורות קודמים – הדרך הנכונה אינה לומר לבני אדם שמעשיהם חסרי משמעות. לא זו דרכה של תורה. במקום זאת, מאפשרת התורה את עשיית הנדר, אך יוצרת אפשרות לבטלו באמצעות "התרת נדרים".
גישה זו אנו מוצאים בתורה גם בתחומים נוספים. לדוגמא, התורה רואה את מוסד העבדות כדבר שלילי ביותר, אך אינה מבטלת אותו. במקום זאת, היא מעצבת – באמצעות סדרת מצוות - את היחסים בין העבד לאדונו כיחסים תקינים שאין בהם השפלה או רמיסת כבוד האדם. שנים רבות יחלפו עד שבני אדם בעולם המערבי יפנימו את המטרה אליה חותרת התורה ויבטלו את העבדות לחלוטין.
כך הוא גם הנדר. אמירה מפורשת כנגד עשיית נדרים לא הייתה מועילה, ודווקא האפשרות לעשות נדר לצד האפשרות לבטלו לאחר מכן – היא זו שהביאה לידי כך שבני אדם הפנימו שהשימוש באפשרות זו של עשיית נדר אינו רצוי.