פנחס התשע''ה

לפני שנמשיך להתבונן בסיפור מעניין זה, חשוב לציין שאכן דרישתן התקבלה. ההלכה שנקבעה בעקבות דבריהן קבעה שבמקרה שאדם מת ולא הותיר אחריו בנים, הבנות יורשות את רכושו ונחלתו. אך לא פחות מעניינת היא דמותן של אותן חמש נשים אמיצות.
בנות צלפחד אכן היו אמיצות. בעולם שלפני למעלה מ-3000 שנה, דרישה נשית לשוויון לא הייתה דבר מובן מאליו. למען האמת, אלפי שנים חלפו עד שהאנושות הפנימה את דברן של בנות צלפחד – גישה שהתורה מסכימה עמה ומביעה זאת במילים "כן בנות צלפחד דוברות" - ולמדה להעריך את הקול הנשי ואת תרומתו לשיח הציבורי.
אך מעניין לגלות שחכמינו ז"ל, חכמי המדרש, הבחינו בהיבט נוסף של אומץ שהיה דרוש לבנות צלפחד, והוא: העיתוי של דרישתן.
רבי נתן אומר: יפה כוח נשים מכוח אנשים. אנשים אומרים "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ונשים אומרות "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו"
(ספרי, פרשת פנחס קלג)
האווירה שבה חיו ופעלו בנות צלפחד הייתה של יאוש מוחלט. לאחר שובם של המרגלים (עליהם קראנו בפרשת 'שלח') היה העם מיואש וממורמר. עד כדי כך גבר היאוש, שאנשים העדיפו לשוב למצרים, לחיות תחת עול העבדות ובלבד שלא להיכנס לארץ ישראל – שם, הם חשבו, האסון יהיה גדול הרבה יותר, כאשר יושבי הארץ יילחמו בעם ישראל וינצחו אותו.
בתוך אווירה ציבורית שכזו עמדו בנות צלפחד והביעו את ההיפך הגמור. הן דרשו שגם להן תינתן הזכות לנחול את הארץ. במקום לשקוע ביאוש, הן הביטו קדימה בתקווה והאמינו שעם ישראל ראוי להיכנס לארץ ישראל ולשבת בה.
הפרט המעניין בדברי המדרש, הוא שההתייחסות אינה ספציפית לבנות צלפחד. המדרש יוצר הבחנה בין נשים לגברים. הגברים נטו להתייאש, ואילו בנות צלפחד שהפגינו את אמונתן ייצגו בכך את העמדה הנשית.
בהבחנה זו מגלה לנו המדרש היבט מסוים של הכוח הנשי: האמונה והתקווה. היכולת להתעלות מעל המצוקה העכשווית, להביט קדימה אל האופק, לזהות במרחק את התקווה, להתרומם מעל המבט הריאלי הצר – ולהאמין.
כעת אנו יכולים להבין את דברי המדרש העוסקים ביציאת מצרים:
בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים
(ילקוט שמעוני, תהלים תשצה)
ובמקום אחר, אמירה עתידית-אקטואלית:
אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות
(מדרש זוטא, רות ד)
היכולת להאמין ולקוות גם בשעות קשות נמצאת בעיקר אצל האישה -  בזכותה תבוא הגאולה, במהרה בימינו.