קרח – תשע"ה

קורח אינו מערער על עצם סמכותה של הנהגת העם, אלא דורש את ההנהגה לעצמו. קורח גם מגיע אל משה רבינו ומשוחח עמו. לעומתו, דתן ואבירם אינם מוכנים לשוחח כלל עם משה, הם מערערים על מושג ההנהגה כשהוא לעצמו, הם אינם מעוניינים להחליף את משה אלא ליצור עם ללא מנהיג.
חכמינו ז"ל זיהו את דתן ואבירם עם אותם אנשים שבסיפורים קודמים ערערו על התכנית כולה: הם היו אלו שניסו מהרגע הראשון להשאיר את העם במצרים ופעלו בכל הזדמנות כדי שהעם ישוב למצרים ולא ימשיך במסעו אל עבר ארץ ישראל. כך, לדוגמא, מזהים חז"ל אותם כשותפים לניסיון להרוג את משה כבר במצרים על ידי הלשנה לפרעה שמשה מסית את העם לצאת למצרים. גם בהמשך הדרך, כשהעם הגיע למבוי סתום על שפת הים, היו אלו דתן ואבירם שאמרו: "טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". הם גם היו אלו שבחטא המרגלים (עליו קראנו בשבוע שעבר) אמרו: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".
את מניעיו של קורח קל להבין. כולנו מכירים את השאיפה להנהגה, להובלה של הזולת. קורח חשק בתפקיד מכובד שיאפשר לו לשלוט בעם. אך כיצד ניתן להבין את מניעיהם של דתן ואבירם? האם הם התאהבו בעבדות? מדוע הם ניסו שוב ושוב להכשיל את התכנית הגדולה של הוצאת העם ממצרים והבאתו לארץ ישראל?
נראה שמה שהניע את דתן ואבירם היה הפחד מעצמאות. ישנה תופעה מוכרת שאדם מעדיף להיות שכיר מעצמאי. לפעמים זוהי אכן הדרך הנכונה עבור האדם הספציפי, אם מפני שאין לו יכולת כלכלית ליטול סיכונים ואם מפני שאלו כישוריו האישיים. אך לפעמים זה נובע מהפחד של עצם העמידה העצמאית אל מול המציאות. מאי רצון לקבל אחריות.
כאשר דתן ואבירם היו עבדים במצרים תחת עול הנוגש המצרי, חייהם לא היו נוחים כלל, אך יתרון אחד היה בחיים אלו: הם לא נטלו על עצמם אחריות. אם התכנית של משה רבינו תתממש והעם יצא ממצרים, ילך לארץ ישראל ויקים בה מדינה עצמאית, הוא יידרש לנהל אותה על פי ערכי הנצח של התורה ולקחת אחריות על עצמו – מזה הם חוששים. הם לא רצו את האחריות המוטלת על האדם העצמאי – דבר שממנו ברחו בכל הזדמנות.
התופעה הזו עלולה לצוץ אצל כל אדם, הן ברובד הלאומי והן ברובד האישי. מבחינה לאומית, התמודדות עצמאית עם סכנות ואיומים דורשת אורך רוח, יכולת חשיבה לטווח ארוך וחוסן לאומי. זה מפחיד, זה מאיים. ואנו עלולים חלילה להגיע למצבם הנפשי של דתן ואברים שהעדיפו עבדות בארץ זרה על פני עצמאות בארץ שלהם.
ברובד האישי מתגלה אותה תופעה. כמה קל לברוח מאחריות, להטיל אותה על הזולת, על האישה, על הבעל, על ההורים, על השכנים ועל המעסיק. על כולם – חוץ ממני עצמי. כדי להצליח אנו נדרשים להביט על המציאות ככזו שנתונה לאחריותי האישית. עלי מוטל לתקן אותה, עלי מוטל ליצור יחסים טובים עם בני המשפחה, עלי מוטל לשפר את האווירה במקום העבודה.
זוהי דרכו של משה רבינו שאינו פוחד מהנהגה, נוטל אחריות ואינו בורח ממנה. זוהי דרכו של כל מי שמעוניין להצליח.