שלח – תשע"ה

הסיפור העצוב הזה מתחיל ברצון לגיטימי של העם לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ, יבחנו את תושביה ואת הגיאוגרפיה שלה, ויחזרו עם מידע יקר שיועיל להיכנס לארץ ולכבוש אותה. לשם כך נשלחו שנים עשר מרגלים, מנכבדי העם, לבצע את המשימה מעבר לגבול. אלא שבמקום למלא את שליחותם ולהדריך את העם ומנהיגיו מהי הדרך הראויה להיכנס לארץ, הם הודיעו קבל עם ועדה שאין סיכוי לעשות זאת:
"...עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם... ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות"
(במדבר יג, כח-לב)
בקיצור, אין סיכוי.
למען האמת, לא כל שנים עשר המרגלים היו שותפים לתחזית פסימית זו. שניים מהם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, נאחזו באמונה שאלוקים שהוציא את העם ממצרים וקרע להם את הים, ימשיך ללוות את העם ולסייע בידו גם בכיבוש הארץ. בניגוד לחבריהם, הם הצהירו:
"עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"
(שם שם, ל)
אך העם נהה אחר התיאור הפסימי, וכפי שמתואר בתורה, הגיב בצורה קשה ביותר:
ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם: "לו מתנו בארץ מצרים... ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב... הלא טוב לנו שוב מצרימה". ויאמרו איש אל אחיו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה"
(שם יד, א-ד)
העם איבד את האמונה וגרר את עצמו לטרגדיה קשה.
התגובה האלוקית היתה תואמת בדיוק למצבו הנפשי של העם: אינכם מאמינים באפשרות להיכנס לארץ? אז לא תיכנסו אליה. הישארו במדבר ארבעים שנה, ורק הדור הבא יזכה להיכנס לארץ.
כאשר מתבוננים על כך, אין מדובר בעונש קל. למעשה, כל העם שיצא ממצרים לאחר עבדות קשה כשבלבו תקווה לזכות סוף סוף למדינה עצמאית בארץ המובטחת עוד מימי האבות – לא זכה לראות במימושה של ההבטחה.
כולם – חוץ משניים. יהושע בן נון וכלב בן יפונה. שני המרגלים שעמדו איתנים באמונתם, מול חבריהם הפסימיים, והעם כולו שנגרר אחריהם מיואש ורוצה לשוב למצרים. שני אנשים מיוחדים אלו היו היחידים שראו בעיניהם את מימוש ההבטחה, את הייעוד הגדול המצפה לעם בבואו אל הארץ המובטחת.
פעמים רבות מתמודד האדם עם חברה שאינה מאמינה בערכיו, שאינה רואה כמוהו את הייעוד, עד שמאבדת את התקווה לשינוי. זאת עלינו לדעת, שמי שנאחז באמונה ואינו מתייאש – הוא זה שיזכה לראות במימוש הייעוד בו האמין ואליו קיווה.