פרשת בהעלותך תשע''ה

אך האמת היא, כפי שמבארים כמה מן הפרשנים, שאין כאן כל תמיהה. עם שמשועבד במשך מאות שנים אינו משתחרר במהירות מהמנטליות של העבדות. אין לנו כל סיבה לצפות ששנה לאחר היציאה נפגוש עם שהוא 'בן חורין' במהותו. בכדי לצאת מן העבדות הנפשית דרוש תהליך ממושך, ואכן, רק לאחר ארבעים שנה היה העם מוכן להיכנס לארץ המובטחת – ארץ ישראל.
ונחזור לאחור. כעת אנו עומדים בשלב התלונות. העם מתלונן על מחסור באוכל. נמאס להם לנדוד במדבר ולאכול 'מן' – מזון היורד מן השמים לפנות בוקר. הם מבקשים בשר. כעת גם הימים האפלים של העבדות במצרים נראים ורודים יותר והם אומרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים".
לאחר שמשה מקבל את התלונה, הוא פונה אל אלוקים שמבטיח לו בשר. תגובתו של משה היא התגובה הפחות צפויה שהיינו מעלים על דעתנו. הוא משיב לאלוקים במילים הבאות:
שש מאות אלף רגלי העם הזה אשר אנוכי בקרבו, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים?! הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם?! אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם?!
(במדבר יא, כא-כב)
אנו קוראים ואיננו מבינים. האם משה, המנהיג האגדי, האדם המכונה בתורה ובנביאים "איש האלוקים", מי שזכה לעלות להר סיני ולקבל את לוחות הברית, מפקפק ביכולתו של אלוקים להמציא לעם בשר ממקום כל שהוא?
אכן, כך נראה מן התשובה שאלוקים השיב למשה:
היד ה' תקצר?! עתה תראה אם יקרך דברי אם לא!
(שם שם, כג)
גדול פרשני המקרא, רש"י (רבי שלמה יצחקי, חי בצרפת לפני כ-900 שנה) מצטט בפירושו על אתר מחלוקת חכמים בהבנת דבריו של משה. והנה אחד הפירושים המצוטט בשם רבן גמליאל:
כך אמר משה: מאחר שאינם מבקשים אלא עלילה, לא תספיק להם... אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו "דקה ביקשנו", ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו "גסה ביקשנו, חיה ועוף ביקשנו, דגים וחגבים ביקשנו".
כלומר, משה זיהה את העומד מאחורי תלונתו של העם. אין מדובר כאן במחסור בבשר, אלא באופי מתלונן, כזה שלעולם אינו מסתפק בקיים ורואה את החסר. אם כן, טוען משה, אין טעם לתת להם בשר, שהרי אז הם יתלוננו על דגים, ואם יהיו להם דגים הם יבקשו עופות וכן הלאה...
אם כן, מה ניתן לעשות? אין ברירה אלא לשנות את אופיו של העם. זוהי בעצם טענתו של משה. אולם אלוקים מסרב לקבל את דבריו, לא מפני שמשה אינו צודק באבחנתו, אלא מפני שאלוקים מעניק לאדם בחירה חופשית ואינו מתערב ומשנה את האופי האנושי.
ובכל זאת, מהו הפתרון שאלוקים מציע?
אמנם האופי המתלונן לא ישונה, אך לעם יוענקו תנאים רוחניים יותר, איכותיים יותר, בכדי שיהיה מסוגל להתמודד עם אופיו ולתקן את התנהלותו. כמו שאנו ממשיכים לקרוא על אירוע מעניין: משה רבינו אוסף שבעים איש מזקני העם, ואלוקים שופע עליהם רוח של קדושה והם הופכים לנביאים.
זהו הפתרון! הוספת קדושה לעם, בכדי שיהיה ביכולתו להתמודד עם האופי העקשן והמתלונן. נראה כי מעשה זה הוא על פי הכלל הידוע כי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". במקום לסלק את החושך, מצית אלוקים אור בלבבות ומעניק לאדם את הכח להתקדם ולהשתנות.