שבועות – תשע"ה

בס"ד

חג השבועות - כיצד חוגגים את קבלת התורה?
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מבין מועדי ישראל, 'חג השבועות' מתייחד בכך שאין בו מצווה מיוחדת שיש לקיים בחג. שלא כמו חג הפסח – בו אנו נזהרים מחמץ ואוכלים מצה, או חג הסוכות שבו יושבים בסוכה ונוטלים ארבעת המינים, או ראש השנה שתוקעים בו בשופר – בחג השבועות ישנה אווירה חגיגית ושלווה, ישנו איזה משב רוח מרענן המשתלב יפה עם הסיפור של מגילת רות ועם קישוטי הירק שבבתי הכנסת ומאכלי החלב המענגים. אך כולם מנהגים ולא מצוות.
אך מהו באמת הסיפור של חג השבועות? זהו הסיפור של 'מעמד הר סיני'. האירוע ההיסטורי המשמעותי ביותר של העם היהודי לדורותיו, בו קיבל העם את התורה והצהיר מול אלוקים את ההצהרה המפורסמת: "נעשה ונשמע".
ייחודיותו של חג השבועות אל מול שאר החגים, מתבטאת בתלמוד בדרך הלכתית אופיינית. התלמוד במסכת פסחים (דף סח) מספר על מחלוקת בין חכמי ישראל כיצד יש לחגוג את מועדי ישראל, האם יש לחלק את החג ולהתעסק בחלקו באכילה ושתיה ובחלקו האחר בלימוד תורה ותפילה, או שהחג אמור להתאפיין בצורה אחת בלבד: לימוד תורה או אכילה ושתיה, ולא בדרך של שילוב בין שניהם. אך בהמשך הדיון מציין התלמוד פרט חשוב: מחלוקת זו נידונה ביחס לכל מועדי ישראל, מלבד חג השבועות, בו כולם מודים שיש לחגוג גם באכילה ושתיה. הטעם לכך הוא – מפני שניתנה בו תורה לעם ישראל.
האם הדרך המתאימה ביותר לציין את קבלת התורה היא באמצעות ארוחה דשנה? דומה כי רובנו היינו חושבים על רעיונות אחרים, מתאימים יותר, רוחניים יותר. אך התלמוד מביט על התמונה מזווית אחרת. רש"י, פרשן התלמוד הנודע, מבאר מדוע יש לחגוג את חג השבועות בדרך זו, כדי "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה בו תורה".
כלומר, מה שחשוב לציין בחג השבועות הוא לא את המודעות לחובה שבקיום מצוות, אלא את המודעות הכמעט-הפוכה, לעונג שבקיום המצוות, לכך שהדבר הוא "נוח ומקובל".
ובאמת, נקודה זו מודגשת בתפילת שחרית הנאמרת מידי בוקר, בברכה שבין 'קריאת שמע' לתפילת העמידה אנו אומרים את המילים הבאות: "אמת ויציב, ונכון, וקיים, וישר, ונאמן, ואהוב, וחביב, ונחמד, ונעים, ונורא, ואדיר, ומתוקן, ומקובל, וטוב, ויפה – הדבר הזה עלינו". כש"הדבר הזה" הוא כמובן התורה.
זהו טקסט מעט מסחרר, אבל נראה שיש לחלקו לשתי מחלקות שונות של תיאורים.
המחלקה האחת עוסקת ביחס הרציונלי אל התורה: אמת, יציב, נכון, קיים, ישר ונאמן.
המחלקה השניה עוסקת ביחס הרגשי אל התורה: אהוב, חביב, נחמד, נעים, נורא, אדיר, מתוקן, מקובל, טוב ויפה.
פעמים רבות בני אדם נוטים לעסוק בחלק הראשון, הרציונלי, זה שמברר את טעמה של מצווה כזו ואת ההיגיון של המצווה האחרת, זה שמנסה להתאים את המציאות לתורה או את התורה למציאות. אך החלק השני, הרגשי, נזנח. כאשר אנו עוסקים בעיקר בשאלה האם מעשה פלוני מותר או אסור, האם מאכל מסוים הוא כשר או לא, אנו שוכחים להאזין ללב היהודי שלנו ולשאול את עצמנו: האם זה אהוב? האם זה חביב? כמה זה נעים? עד כמה זה אדיר?
התורה כולה, מראשיתה ועד סופה, מכוונת אל לבו ונפשו של האדם. באמצעות מערכת של קיום מצוות, התורה מעוררת את מצפונו של האדם, את רגשותיו העדינים כלפי הזולת  וכלפי הסביבה, ובמיוחד כלפי הקיום שלו עצמו כאדם.
כאשר ישבו חכמים וחשבו כיצד היא הדרך הנאותה ביותר לציין את החגיגה על 'קבלת התורה'? הם הגיעו למסקנה מוסכמת: הדרך היא על ידי חגיגה אמיתית של אכילה ושתיה, חגיגה שאינה עוסקת רק בצד הרוחני של האדם אלא גם בצד הגופני שלו. זוהי דרך ציון המדגישה שהאדם כולו, כמכלול של גוף ונפש, רגשות ומאוויים, תובנות וחשקים – חוגג את היותו בן לעם היהודי, ואת היותו 'מקבל תורה' בכל שנה מחדש.