בחוקותי התשע''ה

פרשן המקרא הנודע, הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13) טען כי שלוש מילים אלו אינן מתייחסות לשלום בין העם ובין אויביו, אלא לשלום פנימי, בין חלקיו השונים של העם, וכך כתב בפירושו לפסוק זה:
שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו
הבטחה זו חורגת מרשימת ההבטחות שבתוכה היא כתובה, שכן היא עוסקת במצב חברתי שאינו תלוי בכלכלה משגשגת או בביטחון מדיני-צבאי. אך מצד שני, זו הפסגה של ההבטחות כולן, שכן איזה ערך יש לרווחה כלכלית כאשר "אדם לאדם – זאב"?
אך כאשר נתבונן מעט נבחין כי בהבטחה זו טמונה הבטחה נוספת, לא פחות משמעותית.
מתי יש צורך בשלום?
כאשר בני אדם תמימי דעים ביחס למטרות אותן עליהן להשיג, אינו בולט הצורך ערך השלום עולה דווקא כאשר קיימים חילוקי דעות. כאשר בני אדם שונים פועלים למען מגמות שונות, אז השלום נצרך ומוערך.
בעת שהתורה מבטיחה לנו שלום, היא אינה מתכוונת שנחיה במצב בו השלום מתבקש מאליו. היא מתכוונת דווקא למציאות בה השלום אינו קיים מאליו, ולמרות השוני נוכל כולנו לחיות בשלום.
כיצד זה אפשרי? האם באמת יכול להתקיים שלום אמיתי בין בני אדם החלוקים בדעותיהם ובמעשיהם?
ישנו פתגם שנמסר בשם רבי נחמן מברסלב, מגדולי החסידות לדורותיה (אוקראינה, ראשית המאה ה-19):
"לפי גדלות הדעת – כן נתרבה השלום"
מדוע השלום תלוי בגדלות הדעת? מפני שזהו הסוד שמאפשר שלום בין בני אדם שונים. כאשר אנו מבינים שלמרות חילוקי הדעות עלינו להרחיב את הדעת ולתת מקום גם לדעה הפוכה משלנו, זהו שלום אמיתי. אם יש לנו דעת מספיק גדולה כדי להעריך גם את השונה, החולק ובעל הדעה המנוגדת, אז הגענו למצב בו השלום אכן קיים בתוכנו.
אם כן, בהבטחת התורה "ונתתי שלום בארץ" טמונה הבטחה נוספת, הבטחה שנהיה ראויים לשלום. שנהיה בעלי דעת רחבה ועמוקה  כדי שנוכל לחיות בשלום עם דעות שונות וגישות הפוכות.
על השלום נאמר במקורותינו:
לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל – אלא השלום, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום"
(משנה, מסכת עוקצין פרק שלישי)
הגדרת השלום כ"כלי מחזיק ברכה" מבטאת את היחס המיוחד שהעניק העם היהודי לדורותיו – לערך השלום. שלום המתקיים דווקא בין ניגודים, בין בעלי דעות שונות – הוא הוא השלום המיוחל, השלום שהוא "כלי מחזיק ברכה".