בהר – תשע"ה

בס"ד

האדם עבור הזולת

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת 'בהר' אותה נקרא השבוע, אנו מוצאים את אחד האיסורים החמורים ביותר שבתורה: איסור "אונאת דברים". תוכנו של איסור זה הוא, בפשטות, להעליב כל אדם באשר הוא. וכך אומרת לנו התורה:
ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך, כי אני ה' אלוהיכם
(ויקרא כה, יז)
התלמוד הבבלי דן בארוכה בפרטיו של איסור זה, וקובע כי כל דיבור הגורם אי נעימות או עלבון לזולת הוא אסור לחלוטין. בחומרת איסור זה הפליגו חכמי ישראל עד שקבעו את הדברים הבאים:
כל המלבין פני חברו ברבים – כאילו שופך דמים
המלבין את פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים
(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא, דף נח-נט)
דברים אלו הם חסרי תקדים בכל מצוות התורה. אדם בסך הכל זרק הערה פוגענית לחבר, ויש שאולי יתייחסו לכך רק בשוויון נפש, כאל דבר של מה בכך – אך היהדות רואה מעשה זה באור כה חמור עד שחכמי התלמוד מורים הוראה ברורה: עדיף לאדם ליפול לכבשן האש, ובלבד שלא יפגע בזולת!
מדוע החמירו חכמים כל כך באיסור זה? עלינו להתאמץ להבין זאת מפני שאנו חיים במציאות בה נדמה שהעלבה ופגיעה בזולת היא דבר שהותר לחלוטין. אנו צופים באישי ציבור המטיחים זה בזה גידופים, ונראה שלפנינו שני גלדיאטורים המכים זה את זה אל מול תשואות הקהל הברברי. האינטרנט שפתח את שערי הידע בפני האנושות, מאפשר גם לכל אדם להשמיץ ולפגוע בזולת, לפעמים באנונימיות, כאשר הדברים מתפשטים במהירות ואין דרך לעצור אותם. נראה כי אנו חייבים לעצור לרגע ולחשוב האם התנהגות זו עולה בקנה אחד עם חוקי המוסר היהודי. והתשובה היא: חד משמעית – לא.
ובכן, מדוע איסור זה נחשב לחמור כל כך? לשם כך ניעזר במה שמספר לנו בנו של רבי חיים מוולוז'ין (סוף המאה ה-18, מייסד וראש 'ישיבת וולוז'ין' שברוסיה) על אביו:
"היה רגיל להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערם של אחרים, וכך היה אומר לי תמיד: האדם לא נברא עבור עצמו, אלא להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות"
(הקדמת ספר 'נפש החיים')
אנו קוראים כאן רעיון מעניין מאוד: האדם לא נברא עבור עצמו אלא כדי להועיל לזולת. המקור לרעיון זה הוא הפסוק בספר בראשית (א, כז) המספר לנו כי האדם נברא "בצלם אלוהים". ברור שאין הכוונה ל'צלם' במובן הפשוט,  שהרי לאלוקים אין גוף ולא דמות גוף, אלא לתכונה המאפיינת את אלוקים וגם את האדם. מהי אותה תכונה? מה בעצם אנו יודעים על אלוקים? התשובה היא שדבר אחד אנו יודעים בוודאות: שהוא ברא את העולם כולו.
אם כן, התכונה המאפיינת את האדם, שלשמה הוא נברא, היא ההטבה לזולת, כפי שאלוקים מיטיב עם העולם ועם הבריאה כולה. עתה אנו מבינים מדוע היהדות מתייחסת קשה כל כך אל אדם הפוגע בזולתו , כי הוא לא רק עשה מעשה "לא יפה", אלא שחילל את "צלם אלוהים" שבו, ואיננו ממלא את המטרה העיקרית שלשמה הוא קיים.
ועד כדי כך הדברים חמורים, שעדיף לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש. להיכנס אל תוך סיכון וודאי של חיים, מאשר לחלל את "צלם האלוהים" ולפגוע בזולת.
אם נאמץ את הרעיון הזה וניישם אותו בחיינו, כאשר נפנים שאנו כאן לא עבור עצמנו אלא עבור הזולת – בכך נזכה למלא את ייעודנו כ'אדם', ובנוסף, אין ספק שחיינו יהיו שלווים יותר, נוחים יותר ומסופקים הרבה יותר.