אמור תשע"ה

בס"ד 

הספירה לחירות
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בתזמון מעניין, בכל שנה נקראת פרשת 'אמור' בתקופה בה מקיימים את מצוות 'ספירת העומר'. המעניין הוא, שבפרשה זו אנו קוראים על מצווה זו:
וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום (ויקרא כג, טו-טז)
'ספירת העומר' היא הגשר המקשר בין חג הפסח לחג השבועות. בחג הפסח אנו מציינים את יציאת מצרים, והניסים הגדולים שהתרחשו לעם ישראל כאשר שוחרר מהעבדות במצרים ויצא לדרכו אל עבר הארץ המובטחת, ארץ ישראל. בחג השבועות אנו מציינים את המעמד ההיסטורי המכונן של העם היהודי – "מעמד הר סיני", בו ניתנה התורה לעם ישראל על הר סיני. באמצעות ספירת העומר – ספירה יומיומית של ארבעים ותשעה ימים - אנו מגשרים ומחברים את חג הפסח וחג השבועות.
מנין נובע הצורך בחיבור זה ומהי מטרתו?
נוכל להבין זאת על ידי התבוננות במושג 'חירות'. דבר נודע הוא שהחירות אותה אימץ בחום העולם המערבי, מבוססת במידה ניכרת על יציאת מצרים. האמונה בקדושת התנ"ך היא זו שהובילה את העולם להאמין שרעיון החירות הוא רעיון מקודש; היא זו שהובילה לביטול העבדות; היא זו שיצרה תחושה עמוקה שאין לאדם זכות לשלוט על אדם אחר.
אלא שהחירות היא רעיון שאינו מושלם. לדוגמא, כולנו מבינים שילד הגדל ללא חינוך ישלם על כך מחיר כבד בחייו הבוגרים, לעומת זאת החינוך בהכרח פוגע בחירותו של הילד. כמו כן, אין מי שיטען שכליאה של אדם שעבר על החוק וביצע עוול, היא מעשה שאינו מוצדק, למרות שבכך פוגעות הרשויות בחירותו פגיעה קשה. אם כן, החירות, למרות היותה מבוססת במידה רבה על התנ"ך, זקוקה להגדרה מדויקת של גבולות.
יתרה מכך. בחשיבה פשטנית, מושג החירות כולל בתוכו רק חירות במובן השלילי, כלומר, ביטול השליטה של אדם על זולתו. אך בתולדות הפילוסופיה מהדהדת השאלה הבאה: האם לחירות יש תוכן פנימי מהותי? האם "יש" בה משהו או שרק "אין" בה דברים שליליים?
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל בין השנים 1921-1935, הגדיר את מושג החירות וטען כי משמעות החירות היא שהאדם "נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים את ערכם".
במילותיו הנפלאות מציע הרב קוק תפיסה חדשה, שעל פיה נוכל להבין מדוע יש צורך ב'ספירת העומר' כגשר בין חג הפסח לחג השבועות. ביציאת מצרים זכה עם ישראל בחירות, אך זו היתה חירות במובן הפשוט של שחרור מעול המצרים. –חירות של ה"אין" לעומת זאת, בחג השבועות, כאשר קיבל העם את התורה בהר סיני, הוא זכה לחירות כזו המאפשרת לכל אדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו. לחוש, שבחייו יש מגמה שמעניקה להם ערך, ומוטל עליו לפעול למען ההגשמה הנכונה של מגמה זו.- חירות של "יש".
אם היינו מנתקים את חג הפסח מחג השבועות, היינו עלולים לסבור שהחירות הראשונים, הבסיסית, יש בה די כדי לחגוג. לצורך כך באה ספירת העומר ויוצרת רצף בין החירות הראשונית לחירות המלאה – קבלת התורה, קבלת האחריות להגשמת המגמה הערכית של חיי מוסר, חסד וצדק.