פרשת קדושים התשע''ה

פרשני התורה מצאו בשתי מילים אלו – עולם ומלואו. יש שפירשו שזו כותרת לרשימת המצוות אותה אנו מוצאים לאחר שתי מילים אלו, ויש שפירשו שמדובר כאן בהוראה העומדת בפני עצמה. את הפרשנות המפורסמת ביותר למילים אלו העניק לנו הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13) בפירושו לתורה.
על פי פירושו של הרמב"ן, הנשען על דברי המדרש, המושג 'קדושה' מקביל למושג 'פרישות'. כלומר, אדם הפורש ונמנע ממעשה אסור כלשהו, הוא זה שמכונה 'קדוש'. אלא שאם כן, עלינו להבין: מה נוסף במילים "קדושים תהיו" מעבר להוראה הכללית לחיות חיים נכונים וערכיים על פי מצוות התורה?
ואכן, יש מפרשני התורה שהבינו שאין בפסוק זה הוראה מחודשת, אלא חזרה על ההוראה הכללית שעיסוקה בקיום המצוות. אך הרמב"ן לא הסתפק בפירוש זה והעניק לנו פירוש מחודש. הוראה זו אינה עוסקת במעשים אסורים שיש לפרוש מהם, אלא במעשים שמותר לעשותם, ובכל זאת קוראת לנו התורה לפרוש מהם, לדוגמא, אדם האוכל מאכלים כשרים, אך עושה זאת בצורה גסה ומוגזמת, על כך אומרת התורה: "קדושים תהיו" – למרות שהדבר אינו אסור, עלינו להימנע ממנו. מי שאינו נמנע ממעשים כגון אלו, מכונה על ידי רמב"ן "נבל ברשות התורה".
אלא שבפירוש זה יש לכאורה אבסורד. אם מעשה כלשהו מותר, מדוע העושה אותו נקרא "נבל"? ואם המעשה אסור, מדוע הוא נחשב "ברשות התורה"? כיצד יתכן שיש מעשה נבלה שהתורה אינה אוסרת אותו?
למעשה, הרמב"ן משיב בדבריו על שאלה אחרת. אנו יודעים שמצוות התורה מיועדות על מנת לתקן את אישיותנו ולהביא אותנו לאורח חיים ראוי וטוב – "לטוב לנו כל הימים". אך לצד זה עובדה היא ואין חולק עליה שבני האדם שונים זה מזה באופן משמעותי, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם, אופיים וסגנונם שונים. כיצד יתכן, אם כן, שאותן מצוות בדיוק תהיינה מתאימות לכל סוגי בני האדם, לעשיר כמו לעני, לרחמן כמו לאכזר, לפזרן כמו לנדיב? אם המצוות באות לתקן אותנו, לכאורה לכל אחד צריכות להיות מצוות שונות המתאימות לאופיו וסגנונו האישי?
על שאלה זו משיבות לנו המילים "קדושים תהיו". אכן, בני האדם שונים זה מזה מאוד, וההנהגה הראויה לאחד אינה ראויה לאחר, ולכך באה התורה לתת מענה באמצעות מצווה זו.
בצווי "קדושים תהיו" מלמדת אותנו התורה שכל המצוות והאיסורים המופיעים בה הם ההנהגות המכוונות אל המכנה המשותף לכל בני האדם השונים, וכיון שלכל אחד יש צורך בהנהגה המתאימה לו, מוסיפה התורה ואומרת שעל האדם לברר לעצמו היטב איזו התנהגות – המותרת עקרונית – היא זו שהוא צריך להמנע ממנה בגלל אישיותו ואופיו. בזה אי אפשר לקבוע כללים אחידים לכולם, כאן מוטלת על כל אדם העבודה לברר מה הקב"ה רוצה ממנו.
יכול אדם להיות "נבל ברשות התורה". וזאת כיון שהתורה אינה מורה לכולם איסור מפורש על התנהגות זו, אך לו, לאדם ספציפי זה, הדבר אסור. אם הוא היה מברר איזו התנהגות ראויה לו, באופן אישי, הוא היה מגיע למסקנה שעבורו דבר זה הוא אסור.
אם כן, הוראה זו באה לכוון את האדם לחשוב באופן עצמאי על הראוי באופן כללי שאינו ראוי עבורו. היא נותנת לאדם את המשימה לקבוע לעצמו – מעבר למצוות התורה – מהי ההתנהגות הראויה לו. בכך מגיע האינדיבידואל לידי שלמות, לידי קדושה.