פרשת תזריע מצורע התשע''ה

מצוות ברית מילה, נשמרה באדיקות על ידי העם היהודי מזה אלפי שנים. מאז שמל אברהם אבינו את עצמו ואת יצחק בנו, ועד ימינו אנו, דרך התקופות הזוהרות והחשוכות שחלפו על העם היהודי בארצו ובגלות. גם בתנאים קשים מאוד, כשברית המילה נאסרה על ידי אויבי העם השונים, סיכנו יהודים את חייהם כדי לקיימה. ישנם יהודים רבים המקיימים מצווה זו בבניהם אולם תמהים לפשרה של מצווה זו, שעלולה להתפרש כטקס מיושן וחסר משמעות לאדם המודרני.
את פשרה של ברית המילה אנו לומדים מדו שיח המצוטט במדרש. המשוחחים היו שני האנשים המנוגדים ביותר, שמתגלים כאן ובמקומות נוספים בספרות חז"ל כפילוסופים מעמיקים. השואל הוא טורנוסרופוס הרשע, הלא הוא טיניאוס רופוס – נציב רומא ביהודה במאה השניה, מי שבנה על חורבות ירושלים את העיר האלילית איליה קפיטולינה והיה אחראי על הריגת רבבות יהודים בארץ ישראל, ואילו המשיב הינו לא אחר מאשר גדול חכמי ישראל רבי עקיבא, אשר התלמוד מעריכו כמי שיכול היה להחליף את משה רבינו. וכך מספר לנו המדרש:
שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: מעשים של מי נאים יותר, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?
אמר לו רבי עקיבא: של בשר ודם נאים יותר.
אמר לו טורנוסרופוס: למה אתם נימולים?
אמר לו רבי עקיבא: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכן הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים יותר ממעשי הקדוש ברוך הוא.
הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות [=לחמניות] ואמר לו: אלו – השיבולים – מעשי הקדוש ברוך הוא, ואלו – הגלוסקאות – מעשי בני אדם. אין אלו נאות מן השיבולים?
אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אין הוולד יוצא נימול מרחם אמו?
אמר לו רבי עקיבא: לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא כדי לצרף אותם בהם.
(מדרש תנחומא לפרשת תזריע)
רבי עקיבא משווה את מילת התינוק שזה עתה נולד, לאפיית לחם משיבולים שאינן ראויות לאכילה. כלומר, טענתו היא שכשם שהאדם נוטל את הצמח ומתקן אותו בכך שהוא הופך להיות ראוי לאכילה, כך גם ברית המילה הופכת את התינוק לאדם מתוקן ושלם. אלא ששאלתו של טורנוסרופוס עודנה מהדהדת: וכי יתכן שמעשיו של אדם יהיו נאים יותר ממעשיו של אלוקים? או בסגנון אחר: מדוע אלוקים אינו בורא את המציאות כשהיא שלמה אלא מותיר עבודה רבה לאדם?
הנחת היסוד של השואל הרומאי היא דטרמיניסטית. הוא מאמין שהבריאה כפי שהיא, הינה מושלמת, והאדם אינו יכול להתערב בגורלו או בגורלה של הסביבה. ברית המילה נתפסת בעיניו כחילול הקודש, עד פגיעה ביצירה המושלמת ביותר - האדם. רבי עקיבא המייצג בדיון זה את עמדת היהדות, מוכיח לו בתחילה שזה שהאדם הופך את השיבולים ללחמניות מנוגדת לתפיסתו. באמצעות המחשה זו הופך רבי עקיבא את טענתו לכזו שאינה עומדת במבחן המציאות. עובדה היא שהאדם מתערב במציאות שסביבו והופך שיבולים ללחמניות. גם טורנוסרופוס אינו כוסס שיבולים בארוחת הבוקר...
אך תשובתו של רבי עקיבא היא מעמיקה ביותר. בדבריו הוא מציג עמדה הפוכה לזו של הרומאי שמולו. המציאות, ההיסטוריה, גורלו של האדם ושל האומה – כל אלו נתונים בידיו של האדם, ועל האדם מוטלת החובה לתקן, לשפר, לקיים את העולם ולקדמו. ברית המילה, על פי תשובתו של רבי עקיבא, היא מעשה סמלי המכניס בן אנוש למעגל האחריות, מטיל עליו את התפקיד האחראי, המוסרי, של תיקון העולם.
וכפי שביטא זאת מחבר ספר 'החינוך' שחי בספרד במאה ה-13:
"ורצה [אלוקים] להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלם צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו"