פרשת ויקרא תשע"ה

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חיים מתוקים ומלוחים – פרשת ויקרא

לאחר שסיימנו את ספר 'שמות' העוסק בגלות וגאולת מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן – אנו עוברים במעבר חד לספר 'ויקרא'. ספר זה בולט בשונותו מספר 'שמות', בעיקר בכך שכמעט לא נוכל למצוא בו סיפורים או תיאורים על חיי העם. רובו של ספר 'ויקרא' עוסק בהלכות בית המקדש והקרבנות, ומפני כך הוא מכונה "תורת כוהנים" – התורה של הכהנים העובדים בבית המקדש.
למרות זאת, ספר 'ויקרא' הוא ספר שנקרא בבית הכנסת עבור כל העם. קיימת גם מסורת עתיקה שלפיה פעוטות המתחילים ללמוד תורה פותחים דווקא בספר 'ויקרא', וזאת מכמה טעמים, שהמרכזי בהם נובע מהתפיסה היהודית כי בית המקדש בירושלים אינו מקום אליטיסטי של חבורת כהנים נעלים, אלא בית המיועד לעם כולו, מרכז רוחני ממנו שואב כל אדם באשר הוא ערכים נעלים שהופכים את שגרת החיים לחיים מרוממים, וכפי שביטא זאת הנביא ישעיהו במילותיו הנצחיות: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז).
הפרשה הראשונה בספר 'ויקרא' מפרטת את ההלכות הבסיסיות של הקרבנות המוקרבים בבית המקדש, כשבתוכה מופיעות שתי הלכות שאין עוררין על הקשר ביניהן, אך תוכנן וסיבתן של הלכות אלו אינם מתייחסים לבית המקדש בלבד, אלא לחיים של כל אדם, אפילו אם הוא חי שנים רבות לאחר שבית המקדש עמד על תלו בירושלים. כך אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת 'ויקרא':...וכל דבש לא תקטירו ממנו אִשֶה [=אש] לה'... על כל קרבנך תקריב מלח
(ויקרא ב, יא-יג)
שתי הלכות אלו עוסקות באופן שבו יש לתבל את הקרבנות, והן מביעות בבירור יחס שלילי לטעם המתוק, ויחס חיובי לטעם המלוח. דבש - לא; מלח – כן. השאלה היא: מדוע? מה כל כך רע בטעם המתוק ומה כל כך טוב בטעם המלוח?
שאלה זו מתחדדת לאור העובדה שבמקומות אחרים בתורה אנו מוצאים יחס חיובי ביותר לטעם המתוק. כך, לדוגמא, מתוארת הארץ המובטחת, ארץ ישראל, כארץ "זבת חלב ודבש", וכארץ שבה גדלים תאנה, גפן, רימון ותמר – כולם פירות מתוקים ביותר!
על פתרונה של חידה זו עמלו פרשנים רבים במהלך הדורות. את אחד הפירושים המקוריים אנו מוצאים בספר 'העמק דבר', ספרו של הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין ברוסיה, המאה ה-19). מתוך מבט ראלי ופסיכולוגי כאחד הוא מבחין בין הטעם המתוק והטעם המלוח, כשהמתיקות מייצגת את הנאות החיים, המשיכה והפיתוי, ואילו הטעם המלוח מייצג את החיים התובעניים, האתגריים, שיש בהם קושי אך תוצאתם הם סיפוק ומשמעות.
בצמתים רבים בהם האדם עומד, יש בידו את הבחירה בין הליכה בדרך קלה, "מתוקה", מהנה – אך חסרת תועלת משמעותית לעצמו ולחברה; ובין הליכה בדרך מחוספסת, "מלוחה", אתגרית ובעלת סיכונים – אך מלאת משמעות וסיפוק, ובעלת תועלת לאדם וסביבתו.
זה יכול להתבטא בשמירה על הנאמנות המשפחתית, כשלפעמים הפיתוי הוא גדול ו"מתוק", אך הנאמנות ה"מלוחה" היא זו שמביאה לאדם את היציבות והאיתנות שכה חשובים לנפש האדם. זה יכול להתבטא בעמידה מול לחצים, כשהדרך ה"מתוקה" היא לברוח מאחריות, אך הדרך ה"מלוחה" היא להתאמץ ולהביא תוצאות. זה יכול לבוא לידי ביטוי בחינוך הילדים, כשקל ו"מתוק" מאוד להניחם לנפשם ולאבד את הסמכות ההורים, אך המאמץ החינוכי ה"מלוח" מביא נחת ואושר להורים ולילדים כאחד.
כאן רומזת לנו התורה, כי כאשר מביא האדם 'קרבן', כאשר מבקש האדם 'להתקרב' אל מקור חייו, אל המשמעות הנצחית שמעניקה לנו האמונה – עליו לבחור דוקא בדרך האתגרית והמשמעותית, ולא לחפש את המתיקות והקלות תוך ויתור על הישגים נפשיים ורוחניים.
וכך, בשתי הלכות שכבר אלפי שנים אינן מתקיימות עקב חסרונו של בית המקדש – אנו מוצאים הדרכה לחיי היום יום של כל אדם המאה ה-21, וכדברי הנביא ישעיהו:
והיה באחרים הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים; והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים
(ישעיהו ב, ב-ג)