ויקהל פקודי – תשע"ה

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

נדיבות הלב הנשי- פרשת ויקהל פקודי

פרשת השבוע, שהיא למעשה שתי פרשיות הנקראות יחדיו: "ויקהל-פקודי", נראית במבט ראשון כפרוטוקול. מדווח בה על איסוף התרומות לצורך בניית המשכן – אותו מקדש זמני שליווה את עם ישראל מאות שנים, ועל עשיית כל חלקי המשכן, החל מהקרשים מהם נבנה המשכן ועד החוט האחרון ממנו תפרו את בגדי הכהנים.
אך האמת היא שבתוך הדיווח ה'יבש' שלפנינו, מסתתרים מסרים רבים בעלי משמעות. אחד מהם הוא מעמד האישה על פי היהדות. נושא זה הוא רחב ביותר וקשה להקיפו, אך נוכל למצוא בפרשת השבוע רמז שמלמד על הצורה בה מסתכלת התורה על האנושות, על האישה ועל הזוגיות.
תיאור הבאת התרומות למשכן פותח במילים הבאות:
ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז [=תכשיטים שונים], כל כלי זהב... (שמות לה, כב)
לשון הפסוק כל כך חריגה, שבלתי אפשרי להמשיך לקרוא מבלי לברר את משמעות הביטוי "ויבואו האנשים על הנשים". פירושים רבים נאמרו על מילים חריגות אלו. אנו נבקש להתמקד בכמה פרשנים מימי הביניים המפרשים שביטוי זה בא לומר שהנשים הגיעו ראשונות להביא את תכשיטיהן, ורק לאחר מכן הצטרפו הגברים ותרמו גם הם לבניית המשכן.
מדוע הגיעו הנשים לפני הגברים? שני טעמים מצאו הפרשנים לכך, האחד פרקטי והשני מהותי. ההסבר הפרקטי הוא שהזהב של הנשים נמצא על גופן, כתכשיטים, לעומת הזהב של הגברים שמוטמן בכספות ובמקומות מחבוא. הטעם השני, המהותי, הוא ש"נדיבות לב" היא תכונה נשית יותר. כאשר התבקש העם לתרום מכספו עבור בניית המשכן, היו אלו הנשים שמיהרו בנדיבות ליבן לתרום ולנדב, לעומת הגברים שהיו צריכים להכיל זאת זמן ארוך יותר.
בעצם, אנו מוצאים כאן מאפיין נשי אותו טרחה התורה לציין. נשים נדיבות יותר מגברים; ליבן פתוח יותר והן ממהרות להעניק לזולת. אם נרצה, אין ציון לשבח גדול מזה.
במקום אחר אנו מוצאים בתורה את אברהם אבינו האומר לשרה אשתו: "מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות" – עבור האורחים. חכמי התלמוד (מסכת בבא-מציעא דף פז) דייקו מכפל הלשון "קמח – סולת", שהתורה רומזת כאן על ויכוח שהתקיים באותה שעה בין אברהם לשרה. על פי אחת הגרסאות, אברהם אמר לה לקחת קמח, ושרה העדיפה לאפות עבור האורחים סולת המשובחת יותר. מסקנת התלמוד היא: "מכאן שהאישה עיניה צרות באורחים יותר מן האיש". על פי גרסה זו, כוונת התלמוד לומר שעיניה של האישה צרות באורחים כאלו שאינם מרגישים בנוח ודואגים כל העת שמא הם נוטלים יותר ממה שהמארח מבקש לתת להם.
אנו רואים כאן "איבחון" תלמודי של הנשים, ככאלו שאוהבות להעניק מכל הלב מאכלים משובחים לאורחים, בכדי שהאירוח יהיה מושלם.
במקום אחר בתלמוד (מסכת תענית דף כג) מופיע סיפור על אחד החכמים, אבא חלקיה, שהתבקש בשנת בצורת להתפלל על ירידת הגשמים. כאשר נעמד להתפלל, נעמדה אשתו בזווית המקבילה והתפללה גם היא. והנה, לפתע הופיעו עננים בשמים, אך העננים הופיעו מהזווית בה עמדה האישה. לשאלת החכמים מדוע הופיעו העננים דווקא בצד האישה? השיב אבא חלקיה: כי תפילתה היא שנענתה, ובזכותה באו הגשמים. בסיבת הדבר אמר, כי כאשר מגיע עני לביתו ומבקש נדבה, מעניק הוא לעני מטבע, אולם אשתו מעניקה לעני פת לחם כך שהוא לא צריך אפילו לטרוח כדי לרכוש את מאכלו. גם כאן בא התלמוד ללמד אותנו כי לנשים יש מעלה יתירה על הגברים בנדיבות ליבן.
הדגשת נקודה זו מוסיפה הבנה גם בפרשה אחרת בתורה, בה מדובר על גברים ונשים. בתיאור יצירת האדם מסופר על הבריאה של האדם, הגבר, כשלאחר מכן נאמר: "ויאמר ה' אלוקים: לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר כנגדו". תוצאת אמירה זו היתה יצירתה של האישה. בסוף התיאור עומד האדם מול האישה ומכריז בהתפעלות: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי!". את התיאור חותמת הערה האומרת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".
יש שראו בתיאור זה התנשאות של גברים על נשים. האם האישה נבראה רק עבור הגבר? האם אינה ראויה כאדם העומד לעצמו?
בקריאה זהירה אנו מבחינים שהאמירה כאן הפוכה לחלוטין. כאשר היה הגבר לבדו, נאמר עליו "לא טוב". כשהגבר לבדו, יש בו סכנה עבור עצמו ועבור הסביבה. אין לו תמיד את החמלה הנדרשת, הרכות ונדיבות הלב המספיקה. רק כאשר נבראה האישה, נבראו תכונות המאפשרות לעולם להתקיים. רק השלמה זו לתכונותיו של הגבר, אפשרה לשנות את העולם מ- "לא טוב" ולהפוך ל"טוב מאוד".
מסיבה זו עוזב כל אדם את אביו ואת אמו, ובוחר לדבוק באשתו. בשלב מסוים בחייו, מבין כל גבר כי ללא זוגיות שתאפשר לו את הנתינה ואת רכישת החמלה והנדיבות הנשית, הוא עלול להישאר חסר, ולהסתכן בלהיות "לא טוב".
זו אותה "נדיבות לב" שמצאנו בתרומה למשכן. אותה יכולת הענקה לבבית, זו שהאישה מביאה לעולם, לחברה, למשפחתה. יכולת מופלאה זו מודגשת בתורה ומצוינת לשבח, כדי שאנו, הקוראים בתורה, נעריך אותה, נייקר אותה ונלמד ממנה.