פרשת תצווה התשע''ה

רבים שואלים מדוע דווקא בפרשה זו התקיימה אי הזכרתו של משה רבינו? והשיבו: כי בדרך כלל פרשה זו נקראת בסמוך לז' אדר שהוא יום פטירת משה רבינו. ולכן פרשה זו נבחרה שיקוים בה מעין "מחני נא מספרך אשר כתבת". דבר שמעורר תמיהה. הרי אדרבה מן הראוי היה שדווקא בפרשה הנקראת סמוך ליום פטירתו יוזכר משה רבינו יותר פעמים מכל פרשה אחרת?
מסופר על יהודי בשם: שמעון לעווין שגויס בהוראת הצאר לצבאות הצאר. שמעון לעוין היה יהודי מהעיר ועליזש, אשר זכה להסתופף אצל האדמו"ר בעל ה'צמח צדק' זי"ע. החל מקיץ תר"ג, שאז נקשרה נפשו של שמעון לעוין בתורתנו הקדושה ושמר על קיומה במסירות נפש.
האיש שירת בחיל הים הרוסי, והצליח מאד בתפקידיו בצבא עד שזכה להצטיינות גדולה. על פי צו שר המלחמה העבידו אותו בתור עוזר במערכת הימית שבחוף סוואסטאפעט. והוא נדרש כחלק  מחובותיו הצבאיים, לשנות את שמו לסעמיאן באדרי.
הגיע היום שבו התרגשו כולם לקראת ביקור המלך ניקולאי, עם ראשי שריו לפקוד את צבא הים. תזמורת ניגנה שם והטקס היה מושלם. החיילים דילגו וצעדו לקול המתופפים. והנה בעיצומו של הטקס בעוד עומד המלך על האניה הגדולה, החלה סערה בים. נחשול גדול ועצום שזעזע את האוניה. כמו תמיד בכל סכנה בים היה שמעון לעווין מקווה לה', מתפלל ומצליח. אף עתה המכונה סעמיאן באדרי עולה במהירות לראש התורן הכי גבוה, מנווט את האנייה ומיישבה ביציבות על במים. נדהם המלך ניקולאי מפעילותו זו, מהמהירות ומהחן שבהם עשה את הדברים, והפליא מאד בכשרונותיו.
מי הוא החייל הזה? התעניין. ואז שמע את שמו: " סעמיאן באדרי". היה ברור לו שהוא גוי. הוא צווה לגנרל הראשי בתוך כמה שעות להתארגן, שכשהוא עדיין כאן, לעשות טקס ולהעלותו בדרגה. כמה זמן לרשותינו? שאלו. והוא השיב נחרצות: לא יאוחר  משתים עשרה שעות.
בבוקר יום המחרת, טייל  שמעון לתומו על החוף. והנה רואה הוא למולו את הצאר ניקולאי אשר רוחו טובה עליו. כשראה ניקולאי את סעמיאן באדרי, קם לכבודו ולחץ את ידו. חייל  מצטיין אמר לו בשמחה . אתה יודע כי היום הזה הוא היום הגדול של חייך? היום הזה אתה אמור לקבל חמישה אותות הצטיינות לעיני כל!
שמע זאת החייל היהודי שמעון לעוין והזדעזע. חסד לאומים, חטאת הוא. ומי יודע מה יהא כעת? הוא פנה אל הקיסר ואמר לו: תודה הוד מלכותך, אבל חוקי הוד מלכותך מונעים אותי מלקבל מתנת הוד מלכותך. מה? נדהם הקיסר! איזה חוקים? השיב הבחור החסידי: שמעון שמי ויהודי אני.
קצף המלך מאד והזדעק. האם כך הטעיתם אותי?! כשהוא כועס על שריו ועל שרי החוף. אחר כמה דקות אמר אל החייל שמעון: יש כמה דברים שאפשר לשנות . אם תמיר את דתך, מידית יתקיים הטקס בדיוק כפי שתוכנן , ולא עוד אלא שאשימך כאן לראש צבא הים וכבוד רב תנחל. ואף מבטיח אני כי אעשה אותך גנרל!!!
חשש שמעון ביותר ונרעד כולו. ואז אמר: ברשות הוד מלכותך, הנני חפץ לעשות נחת למלכינו לטפס עוד פעם על התורן הכי גבוה. כפי שעשיתי זאת אתמול. התחייך ניקולאי ושמח: אהה. אכן , רצוני לראות זאת שוב.
מיהר ועלה על התורן בחריצות גדולה ובחינניות רבה. וכך, בעמדו בראש התורן קרא בקול אדיר ואמר: מלך רם ומתנשא, הנני מצטיין בצבא הים, ועשיתי כל שביכולתי. אבל מעל הכל יהודי אנוכי,  והנני ירא פן לא אוכל לעמוד בניסיון  שאתה מעמיד כאן. לכן, מעדיף אני למסור את נפשי לאלוקים בעודי בתומי. כי תדעו, שעד עתה מאכל טריפה לא בא אל פי. את השבת ואת המועד שמרתי בקדושה וכך גם הלאה. ויקרא בקול רעש גדול: "שמע ישראל .... ה' אחד" וקפץ לים וטבע. מחזה זה עשה רושם אדיר על המלך  ניקולאי והוא השתתק בזעזוע. כשהוא חוזר למעונו עצב וחפוי ראש...
שלושה ימים אחר כך נפלטה גופתו של שמעון לעוין מהים. אנשי החברה קדישא שמעו כי משו את גופתו של הקדוש מהמים. ומיהרו לשר החוץ לבקש כי יתנו לו להקבר בקבר ישראל. אבל הצבא לקח את גופתו, ואמר כי מחוייבים להודיע על כך לניקולאי... הצאר הרוסי קבע, כי אף אחד לא צריך לדעת את הסיפור האמיתי של גבורה יהודית. להיפך, במקום זאת יעשו לו מסדר צבאי ויעשו לו הלוויה של גויים.
שני חברים טובים היו לו לשמעון לעוין בצבא הים, גם הם שומרי מצוות צדיקים. הם הצטערו לשמוע כי מי שמסר נפשו בחייו יהיה לקלס לאחר מותו. ולכן הביאו למשמר הכבוד יין שרף שהיה סביב לארונו של הנפטר  ונתנו לאנשי החייל העומדים סביב הארון, לשתות הימנו. וכשהיו הללו שיכורים מאד, החליפו את הנפטר הקדוש עם גוי נוצרי שנפטר באותה עת, וקברו את שמעון הקדוש בקבורה יהודית טהורה.
אחרי חודשיים, נודע הדבר ששני יהודים החליפו את גווייתו של היהודי שמעון לעוין בגווייה של נוצרי...
העולם רעש. חקירות הצבא הובילו לשתי יהודים בחורים יראי שמים שעשו זאת. והם עונו בעינויים קשים. כדי שיגלו היכן נטמן שמעון לעוין. אבל הם לא הגידו! שני צדיקים אלו, בחורים צעירים שחסו על נשמת יהודי, מסרו נפשם על כך. האחד מהם נפטר בכלא מרוב עינויים. ואת השני שפט ניקולאי למיתה בירי...
כשסיפר בליל ראש השנה הרבי המוהר"ש מליובאוויטש זי"ע את המעשה הזה. אמר: כי שני היהודים שמסרו נפשם להצלת גופו של יהודי שמסר נפשו על קידוש ה' והביאו אותו לקבורה ישראל זכותם גדולה עד למאד. והוסיף: זכותם עומדת לעם ישראל- עד שהיא יכולה להגן על כלל ישראל במשך שלושה דורות!!!
כמה גדולה הזכות של מסירות נפש עבור עם ישראל או הזולת. מאברהם אבינו למדנו  מסירות נפש לבורא יתברך, אולם ממשה רבינו למדנו מהי מסירות נפש בשביל כל יהודי! על זה אמר משה רבינו: 'אם אין מחני נא מספרך'. הוא שידע מהי התורה הקדושה, ביטא מסירות נפש שאין גדולה מזו בנאמנות ובשלמות למען עם ישראל.
אי הזכרתו של משה רבינו מבטאת את מסירות נפשו. ועל כן דווקא בסמוך ליום פטירתו נבחרה פרשתינו שמשה רבינו לא יוזכר בה. ציוויו של משה רבינו בפרשתנו היא מסירות נפש עבור יהודי! – "ואתה תצווה" זהו צוויו האישי של משה רבנו לדורי דורות, ומשפיעה עד היום עלינו. רחמנא אידכר לן זכותיה דמשה נביאה.