פרשת בשלח תשע''ה

בנקודה זו העם נשבר ופונה אל מנהיגיו, משה ואהרן, בתלונה חריפה:
מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב!
(שמות טז, ג)
ואז מגיעה התשובה המפתיעה:
ויאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו
(שם שם, ד)
מאכל זה שהיה "לחם מן השמים" כונה "מן" וממנו אכל העם בשנות שהותו במדבר עד הגיעו אל ארץ המובטחת, ארץ ישראל.
חכמי המדרש שהתעמקו במשמעותו של כל פסוק בתורה, עמדו על קשר ייחודי ומעניין בין אכילת המן ל'מעמד הר סיני' שבו קיבל העם היהודי את התורה, מעמד שהתקיים זמן לא רב לאחר יציאת מצרים, וכך הם אמרו:
לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן
(מדרש תנחומא, פרשת בשלח)
במשפט קצר זה חיברו חכמי ישראל בין סיפור אכילת המן ובין קבלת התורה, ויצרו ביניהם תלות חזקה. אם לא היה העם אוכל את המן, קובעים חכמי ישראל, לא היה באפשרותו לקבל את התורה. מדוע? מה הקשר בין אכילת המן לקבלת התורה?
בכדי להבין את הזיקה בין אכילת המן לתורה, עלינו להבחין בפרט חשוב בסיפור אכילת המן, אשר בו טמונה התשובה לשאלתנו. כך מספרת התורה:
ויאמר משה אליהם: איש אל יותר [-אל ישאיר] ממנו עד בוקר. ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, וירום תולעים ויבאש
(שמות טז, יט-כ)
את המן היה ניתן לאכול רק ביום לקיטתו מן השטח הפתוח שבסמוך למחנה ישראל. הוראה מפורשת של משה אסרה להותיר מן המן ליום המחרת. למרות הוראה נחרצת זו, היו כאלו שלא עמדו בפיתיון והשאירו מעט אוכל למחר, אך הוא לא החזיק מעמד והתליע.
האמת היא, שאם נחשוב על אותם אנשים שהשאירו את המן, יהיה לנו קל להבין אותם. הם הרי נמצאים במדבר, מקום שבאופן עקרוני אין בו אפשרות קיום. אמת, היום התרחש נס וירד לחם מן השמים, אך מנין הביטחון שגם מחר יתרחש נס שכזה? ואם לא, הרי המוות במקום זה הוא ודאי. בסיטואציה כזו, הדרישה שלא להשאיר אוכל למחרת היא בלתי הגיונית וקשה מאוד לביצוע. מי שרצה לקיים את הוראתו של משה נדרש לכוחות נפש עצומים ולביטחון מוחלט באלוקים, שלא יניח לעמו לגווע ברעב. האם זה קל? ודאי שלא!
כעת נוכל להבין מדוע התורה ניתנה דווקא לאוכלי המן. לפעמים, לימוד התורה וקיום המצוות דורשים מהאדם אומץ וביטחון בדומה לזה שאוכלי המן היו זקוקים לו. אדם שמחליט, לדוגמא, לשמור שבת, וחושש מפני הפסד כלכלי, עומד פעמים בפני קושי עצום. גם אדם שמחליט לקבוע לעצמו שעת לימוד יומית או שבועית, עושה זאת תוך ויתור על הרגלים. לפעמים האדם שואל את עצמו: כיצד אוכל לעמוד בכך? והתשובה היא: אכן, התורה ניתנה דווקא לאוכלי המן. דרושים לנו אומץ, ביטחון באלוקים ואמונה שלמה שעשיה נכונה אינה גורמת כל נזק, והליכה בדרך נכונה מביאה תמיד אל היעד הנכון והכדאי. וממי אנו יכולים ללמוד אמונה זו אם לא מאוכלי המן?!