פרשת וארא התשע''ה

משה רבינו שנבחר להיות מנהיג העם היהודי, ניצב בפני משימה קשה ומסובכת: עליו לשחרר עם המונה מיליוני בני אדם מעול פרעו ועמו, ולהוציאם מעבדות קשה ומרה שבתוכה הם שרויים עשרות שנים. ולהוביל אותם אל ארץ ישראל. משימה זו היא קשה מאוד מכל היבטיה. הן כאשר עליו לפעול מול פרעה מלך מצרים, למען השחרור, והן כאשר עליו להעלות עם המושפל ממצבו החברתי האומלל. ובמיוחד הצורך בשיקומו כדי להפכו לעם המסוגל לכבוש ארץ ולהקים בה מדינה עצמאית למופת.
ואכן, משה נתקל מיד בתחילת שליחותו בקשיים אלו. כאשר בא משה יחד עם אהרן אחיו לפרעה ומציב בפניו את הדרישה "כה אמר ה' א-לוקי ישראל: שלח את עמי", פרעה מגיב בזלזול בוטה ואומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח!". אל מול עמידה עקשנית זו שמציג פרעה, מפעיל משה את נשק 'עשרת המכות', עליהן נתחיל לקרוא השבוע ונמשיך בשבוע הבא.
בנוסף לכך, משה נתקל גם בקושי השני. אלוקים מורה לו:
לכן אמור לבני ישראל: אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים... והבאתי אתכם אל הארץ
(שמות ו, ו-ח)
אך המשך הסיפור הרבה פחות אופטימי:
וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה
(שם שם, ט)
בני ישראל, בני העם המדוכא והמושפל, נמצאים במצב כה גרוע עד שהם אינם מסוגלים לשמוע את בשורת הגאולה. קוצר הרוח והעבודה הקשה נוטלים מהם את היכולת להביט על העתיד במבט חיובי. הפנאי הנפשי, היכולת לחלום ולראות את האור בקצה המנהרה – גם אלו ניטלו מהם על ידי המצרים המשעבדים.
בהמשך הסיפור נוכל לקרוא כיצד העם מתאושש ממצבו הקשה ונותן את אמונו במשה. אך אם נעצור בשלב זה ונתבונן, יעלה בפנינו הקושי הבא: אם מצבו של עם ישראל כה חמור עד שאינו מסוגל לשמוע את בשורת הגאולה, מדוע שולח אלוקים את משה לבשר בשורה שאין לה סיכוי להישמע? האם לא היה עדיף למנוע ממשה את התסכול שחווה כאשר נתקל במבטים מזוגגים ועייפים עד מוות, מיואשים כליל ואינם מסוגלים לראות את המחר?
נראה כי מועבר כאן מסר חשוב לכל אדם הקורא את הפרשה, ולא פחות מכך הועבר מסר זה למשה רבינו בעצם ההוראה לגשת לבני ישראל ולבשר להם על גאולתם הקרובה. אלוקים שמורה למשה לגשת אל העם, בעצם אומר לו: "תתעלם מהתגובה, אל תיקח אותם קשה. אתה תבשר את הבשורה וגם אם נראה שהיא לא נקלטת, לאט לאט היא תחלחל פנימה אל תוך הלבבות ותייצר את השינוי".
רעיון דומה אומרים בשם הרבי מקוצק (ממנהיגי החסידות בפולין, המאה ה-19) על הפסוק "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך" (דברים ו, ו). בפסוק זה מורה אלוקים לכל אדם להפנים את מסר האמונה. אך הרבי מקוצק שאל מדוע נאמר כאן "על לבבך" במקום "אל תוך לבבך"? הלא הדברים אמורים להיכנס אל הלב ולא רק להיות עליו? על כך השיב הרבי: גם אם רואה אדם שליבו סגור ואי אפשר להכניס את המסרים אל תוך הלב, יניח את הדברים "על הלב" והם יחלחלו לאיטם לתוכו.
כך בדיוק נהג משה רבינו. הוא לא התווכח עם האנשים אלא הגיש להם את דבריו. במשך הזמן, הם יחשבו על כך שוב ושוב ויפנימו אותם. בדרך דומה יכול כל אדם וכל הורה לנהוג, כאשר הוא נוכח לראות שדבריו אינם מתקבלים. אין צורך לדחוק את הזולת אל הפינה. זה עלול אפילו ליצור התנגדות מוגברת. אפשר לחנך, ללמד ולהעביר מסרים וגם אם היום הם לא יתקבלו, מחר או מחרתיים הם יכנסו אל הלב.