שמות תשע"ה

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

המנהיג והופעתו הפנימית
בשבת הקרובה נתחיל לקרוא את הסיפור המרכזי של התורה – סיפור יציאת מצרים. עד עתה קראנו בחומש בראשית את ראשית ההיסטוריה של העם היהודי: בריאת העולם; שלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב; מכירת יוסף; ירידת יעקב ומשפחתו למצרים. אולם מפרשת שמות והלאה נקרא על השהות במצרים, על יציאת מצרים, ועל הדרך בת ארבעים השנים שעשה העם עד כניסתו לארץ ישראל. תקופה זו, עליה נתחיל לקרוא כבר בפרשה הנוכחית, היא התקופה המעצבת של העם היהודי. בעצם, הסיפור שלאורו אנו צועדים עד היום.
אולם מלבד הסיפור הכללי על תקופה זו. היה בה גם אדם מיוחד שפעל בכל אותן שנים והנהיג את העם: משה רבינו. גם עליו נתחיל לקרוא בפרשת השבוע ודמותו תלווה אותנו עד סיומם של חמישה חומשי התורה, המסתיימים במותו של משה רבינו.
על דמותו הייחודית והנעלה של משה ניתן לכתוב רבות, אך אנו נרצה להתעכב על דו-שיח שהיה לו עם אלוקים ברגעים האחרונים של משה כאדם פרטי, לפני שקיבל את עול הנהגת העם והחל בפעילותו הציבורית מול העם. משה, שבאותם ימים התגורר בארץ מדין ורעה שם את הצאן, זכה להתגלות שבה הורה לו אלוקים לשוב למצרים ולהוציא ממנה את העם. בעיניו של משה, הוראה זו הייתה בלתי הגיונית לחלוטין, והוא אף ניסה לפטור את עצמו מביצועה. בדבריו, המובאים בתורה, הוא נימק היטב את סירובו:
ויאמר משה אל ה': ...לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי. (שמות ד, י)

לכאורה, משה טוען טענה ניצחת. רטוריקה וכושר נאום הם, כידוע, חלק בלתי נפרד מתכונותיו של כל מנהיג. כיצד יכול משה להנהיג את העם, לייצגו אל מול פרעה מלך מצרים ולשחרר את העם מהעבדות, כאשר הוא לוקה בדיבורו ואינו מסוגל לנאום ולבאר היטב את דבריו?
בהמשך הדו-שיח המעניין הזה אנו קוראים גם את תשובתו של אלוקים למשה:
ויאמר ה' אליו: מי שם פה לאדם? או מי ישים אילם או חרש או פיקח או עיור? הלא אנוכי, ה'! ועתה, לך ואנוכי אהיה עם פיך! (שם שם יא-יב)

נשים לב: אלוקים אינו מבטיח לרפא את משה מדיבורו המשובש, כפי שאולי היינו מצפים. במקום זאת, אלוקים מציע כאן טיעון לוגי-ענייני: "מי מעניק את היכולת לדבר?", שואל אלוקים את משה שאלה רטורית. "מי מעניק דיבור, שמיעה וראייה לאדם? הרי זה אני, אלוקים! אם כן, אל לך  לדאוג. אתה תציית ותלך למצרים לשחרר את העם, ואני כבר אסדר את העניינים!"
בדברים קצרים אלו מבטאת התורה באופן ברור את התכונות האמיתיות הנדרשות למנהיגי העם. לא ברטוריקה משובחת יצליח אדם להנהיג את עם ישראל. יכולת התבטאות מוצלחת אינה חייבת להיות בארסנל הכישרונות של מנהיגי העם. למנהיג האמור לייצג את העם, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, יכולת ההתבטאות אינה יותר מאשר תכונה חיצונית ומרשימה שלפעמים יש בכוחה לחפות על ריקנות פנימית חלולה. לא בכך יתייחד מנהיג העם היהודי.
העם היהודי שהופיע על במת ההיסטוריה לפני אלפי שנים, לא הופיע כעם שהופעתו החיצונית משובחת. להיפך, במשך תקופות ארוכות היה העם היהודי נטול יכולות צבאיות ומדיניות. לעומת זאת, מאז היווצרותו ביטא העם היהודי עולם מלא של ערכי מוסר וצדק, ערכים מהם נטל העולם כולו, מי יותר ומי פחות, ואותם הפנים אל תוך התרבויות השונות. לדוגמא, מצוות המנוחה בשבת. לפני אלפי שנים ראו תרבויות שונות, כמו התרבות היוונית והרומית, את המנוחה בשבת כביטוי של עצלות הנוגד את האינטרס הקיומי של האדם והחברה. לאט לאט כבש הרעיון של יום המנוחה השבועי את העולם כולו, וכיום כל אדם מבין שיום מנוחה שבועי הוא זכות בסיסית המגיעה לכל אדם.
מנהיג של עם יהודי אינו אמור להתייחד בהופעה חיצונית מרשימה, אלא בהופעה פנימית וערכית שיש בה את הסגולה המיוחדת של התרבות היהודית. משה רבינו, מנהיגו הראשון של העם, היה כבד פה וכבד לשון, ובזה סימן לנו את הדרך הנכונה ואת השיקולים הראויים האמורים לעמוד בפנינו כאשר אנו ניגשים לבחור את הנהגת העם.