פרשת ויחי תשע"ה

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ניתוב האופי – הדרך אל ההצלחה

בשבת הקרובה, בעת שנאזין לפרשת השבוע, נחווה כולנו את העמידה סביב מיטתו של יעקב אבינו, ונאזין לברכות ולהדרכות שהוא מעניק לבניו לפני פטירתו מהעולם. לכל בן מייחד יעקב מספר משפטים קצרים, הממצים את אופיו של הבן והשבט שהוא עתיד להעמיד בעם ישראל. שנים עשר הבנים זוכים לשתים עשרה ברכות ומסרים, כל אחד לברכה ולמסר המתאימים לו ולעתידו.
שניים מבניו של יעקב, שמעון ולוי, עמדו באותה שעה וקיבלו מיעקב תוכחה חריפה. יעקב מעלה לדיון את הפרשה עליה קראנו לפני מספר שבועות, סיפורה של דינה אחותם, וטוען כלפי בניו שהם נהגו שלא כהוגן. כזכור, היה זה לאחר שיעקב הגיע עם משפחתו לעיר שכם, שם חוותה דינה אירוע קשה במיוחד כאשר נתפסה ונאנסה על ידי שכם, בנו של נשיא הארץ. בניו של יעקב ששמעו את הסיפור המחריד, נזעקו לטכס עצה כיצד להתמודד, ואז, שמעון ולוי נטלו יוזמה. באמצעות מזימה מתוחכמת הם השתלטו על העיר והרגו את כל הגברים שבה, והשיבו את אחותם הביתה.
יעקב, שכבר אז הביע אי נחת ממעשיהם של שמעון ולוי, מצא דווקא בעת שבניו נאספו להיפרד ממנו לפני מותו, את השעה הנכונה להוכיח במילים קשות את שמעון ולוי על התנהגותם, וכך אמר להם:
"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם [-מולדתם, טבעם]... ארור אפם [-כעסם] כי עז, ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט, ה-ז)
דברים קשים ביותר השמיע יעקב לשמעון ולוי ברגעיו האחרונים, דברי תוכחה ומוסר. אך עלינו להבין את דבריו במבט רחב יותר: ראשית, מדוע תוכחה זו נכנסת תחת הכותרת "ברכות יעקב לבניו"? שנית, מדוע סיים יעקב את דבריו במילים "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"? כיצד קשורה הבטחה זו לאופיים של שמעון ולוי?
נראה כי בהבנת דבריו של יעקב טמונה תובנה רבת משמעות. יעקב מזהה באופיים של שמעון ולוי תכונה שעלולה לגרום בעיות וקשיים בעתיד. שמעון ולוי יקימו שבטים וינחילו להם את אותו אופי של כעס ונקמה, ואת זה יעקב רוצה למנוע. מצד שני, תכונות אלו אינן שליליות לחלוטין. בהתנהלות של עם, יש צורך לפעמים גם במלחמה באויבים, והמלחמה אינה יכולה להתנהל בשלוה וברוגע. יש צורך באנשים המתאימים גם למצבי מלחמה. שמעון ולוי עם אופיים הספציפי, אינם שליליים ואינם מיותרים. כיצד, אם כן, ניתן להתמודד עם פרדוקס שכזה?
יעקב מצא לכך פתרון: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל, חולקה הארץ לשנים עשר השבטים, צאצאיהם של בני יעקב. כל שבט קיבל נחלה מתאימה לצרכיו ותפקידיו. אך מתוך שנים עשר השבטים, היו שני שבטים שקיבלו נחלות מפוזרות, ולא התרכזו בחבל ארץ אחד כשאר השבטים. היו אלו שבטי שמעון ולוי. בפקחותו הרבה, הבין יעקב שאין דרך לשנות את האופי של שמעון ולוי, אך קיימת דרך לנתב אופי זה וללמוד כיצד לפעול דרכו בזמן ובמקום הנכונים. פתרונו של יעקב – חלוקת השבטים שמעון ולוי למגורים לא מרוכזים בשטח אחד, יביא לידי צמצום של האופי המסוכן, אך עדיין ישאיר את שבטי שמעון ולוי, יחד עם תכונותיהם המיוחדות, ויאפשר להם להשתמש בהן בצורה נכונה.
ניתוב האופי הוא אכן ברכה, וזו הסיבה שיעקב מוצא לנכון לומר זאת ברגעים האחרונים של חייו. דבריו אינם תוכחה בלבד, אלא גם הנחייה כיצד היא הדרך למצוא פתרון!
סוד זה - ניתוב האופי במקום מחיקתו – הוא הדרך היחידה של האדם להתקדם, ובפרט הדבר נחוץ כאשר האדם עוסק בחינוך ילדים או תלמידים. רבים טועים לחשוב שקיימת דרך לשנות את האופי של עצמם או של ילדיהם. אך טעות זו מתבררת די מהר, והנזקים של הניסיונות לשנות אופי, גם הם מתגלים במהרה. לעומת זאת, מלמד אותנו יעקב אבינו, הדרך הנכונה אינה שינוי האופי או מחיקתו אלא ניתוב האופי. לדעת להשתמש עם אותו אופי בעייתי שאנו מגלים בעצמנו או בילדינו, בדרך נכונה ומנותבת שרק היא יכולה להביא אותנו אל ההצלחה.