פרשת ויגש תשע"ה

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ערבות הדדית-יהודית

בפרשת השבוע אנו נחשפים לרגעים האחרונים בדרמה הגדולה של ספר בראשית – סיפור מכירת יוסף. יוסף שעבר גלגולים שונים, נמכר לעבדות, הושלך לבור הכלא המצרי, שוחרר במפתיע ומונה למשנה למלך במצרים, עומד מול אחיו שאינם מזהים אותו ועורך להם מבחן ללא ידיעתם.
הם, האחים שמכרו אותו, נדרשים עתה לעמוד מול ניסיון דומה מאוד ולהוכיח את דאגתם לאחיהם הקטן – בנימין. בתואנות שונות ומשונות נטפל יוסף לבנימין ומאיים לקחתו לעבד, כאשר משמעות הדבר היא שאח נוסף יאבד מהם. יוסף עושה זאת מפני שהוא מעונין לבחון האם האחים מסוגלים לבגוד שוב באחיהם ולנטוש אותו כפי שעשו ליוסף, או שהם שינו את דרכיהם וכעת הם יפעלו בכל כוחם למען שחרורו של בנימין.
ואכן, יהודה בכיר האחים, ניגש אל יוסף ומתחנן אליו:
ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו
ויהודה אף מוסיף ומסביר ליוסף מדוע הוא מוכן להקריב את עצמו ולהיות עבד במקום בנימין, כשהוא אומר:
כי עבדך עָרַב את הנער מעם אבי (בראשית מד, לב-לג)
בכך מוכיח יהודה שהוא אכן אינו מוכן לנטוש את בנימין, עד שהוא מוכן להיות עבד ובלבד שבנימין ישוחרר וישוב אל אביו. כאן מתנהג יהודה באופן ההפוך להתנהגותו כלפי יוסף, עשרים ושתים שנה קודם לכן, כאשר אמר אל אחיו "לכו ונמכרנו לישמעאלים" (שם לז, כז). אז היה יהודה מוכן למכור את אחיו הצעיר, ועתה – מהפך מוחלט: הוא מוכן לתת את עצמו בכדי שאחיו הצעיר לא ינזק.
ואכן, כשנוכח יוסף לראות שאחיו שינו את דרכם, ועתה הם דואגים האחד לזולתו ומוכנים להקריב למענו, פרץ בבכי של התרגשות וגילה להם את סודו: "אני יוסף"!
כאמור, סיבת ההקרבה של יהודה למען בנימין היתה אותה "ערבות" שחש כלפיו. הערבות היא מושג המוכר לנו מתחומים פיננסיים. לדוגמא, כאשר אדם נוטל הלוואה הוא נדרש להחתים ערבים על התחייבותו. כאן אנו מוצאים את מושג הערבות במשמעות אחרת, כאשר אדם ערב לשלומו וקיומו של אדם אחר.
אך כאשר אנו מתבוננים במושג הערבות, אנו מגלים שזו אותה ערבות. "ערבות" מגיעה מהשורש של "עירוב", כאשר אדם ערב לחובו של הזולת, הוא מערב את עצמו עם חוב חברו, וכעת שניהם כגוף אחד מחויבים להשיב את ההלוואה. כאן, כאשר יהודה ערב לשלומו של בנימין, הוא מרגיש מעורב יחד עם בנימין בעצם הווייתו. הוא ובנימין הם כאילו אדם אחד, ואם כן, הוא אינו מהסס להציע את עצמו תמורת בנימין, שהרי כאבו של בנימין וכאבו של יהודה, הם אותו כאב. אם בנימין יהפוך לעבד, גם יהודה לא יחוש אדם חופשי, ולא יוכל לחיות חיים שלווים, ואם כן – יהודה מוכן שבנימין יהיה חופשי ואילו הוא עצמו יהיה לעבד.
יהודה, שעל שמו מכונה עם ישראל "העם היהודי", הנחיל את תכונת הערבות ההדדית לעם כולו. במשך הדורות, פעמים אין ספור עמדו יהודים והקריבו את זמנם והונם בכדי להציל יהודי שהם כלל לא הכירו. לפעמים הגיע הדבר עד כדי הקרבת החיים ממש, כאשר יהודים היו מוכנים להסתכן בעצמם כדי להציל יהודי אחר. כה גדולה היא תחושת הערבות היהודית.
גם בימינו אנו רואים כיצד יהודי הנמצא במצוקה "מושך" אליו יהודים אחרים, שחלקם כלל לא מכירים אותו, אך הם פועלים במלוא המרץ למען הצלתו. זו יכולה להיות מצוקה כלכלית, ואז אנו רואים עמותות חסד המעניקות ללא כל תמורה ומסייעות לנזקקים לצאת ממצוקתם. זו יכולה להיות מצוקה בריאותית, ושוב, אנשים טובים באמצע הדרך פועלים ללא כל תמורה כדי לסייע. ובודאי כאשר מדובר בשאלה של חיים ומוות, או אז אנו מביטים בהשתאות על אנשים, שאין להם דבר עם אותו אדם במצוקה, אך הם עושים כל שביכולתם כדי להצילו. דוגמא טובה לכך היא התנדבותם של חיילים השוהים בחו"ל, ובשעת מלחמה הם באים ארצה מרצונם הטוב כדי להגן על עם ישראל בארצו.
אין מדובר בתכונה שולית הקיימת משום מה בעם היהודי. זוהי ירושתינו מיהודה שחש "ערב" לאחיו הצעיר. ירושה זו, היא עצמה היתה ערובה לקיומו של העם היהודי בכל גלגוליו השונים בתפוצות תבל. בכל מקום ידע כל יהודי שהוא אינו לבד, ואם יקלע למצוקה יבואו אחיו היהודים ויסייעו לו. ידיעה זו העניקה כוחות לכל יהודי להתמודד עם קשיי הגלות, ועד היום היא מעניקה את הכוח לאנשים רבים. ניתן לומר, שזוהי תכונתו המרכזית של העם היהודי – תחושת הערבות ההדדית-יהודית.