חנוכה – תשע"ה

כאשר אנו מתבוננים בסיפורו של החג, עולה בנו תמיהה. חג החנוכה נועד לזכור ולהודות לאלוקים על נס שאירע לעם היהודי לפני דורות רבים, בימים שבית המקדש עמד על תילו בירושלים. היוונים ששלטו באזור, ובכלל זה גם על ארץ ישראל, השתלטו על בית המקדש ושינו את אופיו. הם גם חוקקו חוקים שנועדו לעקר את הדת היהודית מתוכנה ולשנות את התרבות האמונית-יהודית לתרבות הלניסטית מובהקת. המכבים, שנלחמו ביוונים, נחלו ניצחון גדול, סילקו את הכובש היווני מירושלים וחידשו את עבודת בית המקדש. לזיכרון נס זה נועד חג החנוכה.
אולם, שנים לא רבות לאחר מכן, כבשו הרומאים את ירושלים ולאחר מכן אף החריבו את בית המקדש. קרוב לאלפיים שנה חוגג העם היהודי את חג החנוכה, כאשר הסיבה לחגיגה זו, לכאורה, כבר אינה קיימת. כיצד ניתן להסביר דבקות זו בחנוכה לאחר שאנו מבחינים שבעצם, אולי אין לנו על מה לחגוג?
בנוסח התפילה המיוחד לחג החנוכה, אנו פותחים ואומרים: "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו". גם בנוסח התפילה המיוחד לחג הפורים אנו אומרים: "בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה". אזכור זה של מנהיגי העם בתקופה בה נוצר החג, אינו דבר שגרתי. בחג הפסח, לדוגמא, שהוא חג שנועד לזכור את יציאת מצרים, איננו אומרים "בימי משה רבינו ואהרן הכהן".  אפילו בהגדה של פסח לא מוזכר שמו של משה רבינו. אין חג שאנו מזכירים בנוסח התפילה את מנהיגי העם, מלבד שני חגים אלו: חנוכה ופורים. אזכור חריג זה, מבטא את הסוד של הנצחת חג החנוכה לדורות רבים, ואת הסיבה לכך שיהודים במצבים שונים ראו לעצמם זכות וחובה להעלות את האור של נרות החנוכה.
בספר הזוהר אנו מוצאים חלוקה בין שני סוגי ניסים. הסוג הראשון מכונה "אתערותא דלעילא", שפירושו התעוררות המגיעה ממקום עליון, לעומת הסוג השני המכונה "אתערותא דלתתא", כלומר התעוררות שמקורה במקום נמוך, למטה.
חג החנוכה, וכמוהו גם חג הפורים, שניהם חגים של "אתערותא דלתתא", של התעוררות עממית שמקורה בעם ומנהיגיו ולא בנס שמימי שמשנה את סדרי הטבע. אזכורם של מנהיגי העם היהודי בחנוכה ובפורים, מבטא היטב את התוכן הייחודי של חגים אלו. בחג החנוכה, משפחת מכבים נטלה יוזמה אמיצה והחלה להילחם ביוונים ללא מורא. כך גם בחג הפורים, כאשר מרדכי ואסתר רקמו תכנית מזהירה שהביאה לביטול הגזירה של השמדת העם היהודי.
אומץ הלב, מסירות הנפש והיוזמה של המכבים, הביאו אותם לצאת למלחמה כמעט אבודה מראש. הם ניגשו למלחמה מול צבא אדיר, חזק, כוחני ונטול מעצורים. הם היו, כפי שאנו מציינים בתפילה: "חלשים מול גיבורים, מעטים מול רבים". מה הניא אותם לצאת לקרב כה מסוכן? רק האמונה באלוקים, אמונה איתנה ואמיצה שבבסיסה עומד הרעיון שאלוקים לא נטש את עמו. ואם המצב גרוע, על בני העם היהודי, מוטלת החובה לקרוא "מי לה' – אלי!", לאסוף את המעטים האמיצים, לגרש את הכובש הזר ולחדש את העבודה בבית המקדש. לעומת נס יציאת מצרים ששם ישראל היו במ"ט שערי טומאה והקב"ה הושיט יד לגאול אותם, למרות שהם מצידם לא עשו מאמץ כלשהו של יוזמה ומסירות נפש, ומשום כך לא מודגש המנהיג.
שנים רבות לאחר שחרב בית המקדש, זכרו בני העם היהודי את אותו אומץ לב נדיר של אבותיהם. דווקא במצבים קשים, היה חג החנוכה רלוונטי יותר מתמיד. כשנרות החנוכה ניצבים אל מול רשות הרבים, הם מכריזים על כוחה העצמתי של האמונה, כוח שמסוגל לנצח אימפריות. כוח שגרם לעם היהודי לשרוד בשעה שעמים אחרים נעלמו מבמת ההיסטוריה. כוח שיכל לגירושים, להשמדות, לכיבושים ולפרעות. וזהו המסר שהעניקו לנו חכמינו בצווי האחרון לקראת הגלות הקשה שפקדה אותנו כאלפיים שנה.
בימים אלו, עלינו לפתוח את הלב ולנסות לקלוט את האור שמפיצים נרות החנוכה. אותו אור של אמונה ששזור בתולדות העם היהודי לדורותיו. אותו אור שמדליק את ליבנו ומזכיר לנו את אותה קבוצה אמיצה שהבינה את גודל הרגע, נטלה אחריות וניצחה.