פרשת ויצא תשע''ה

כאשר אנו עומדים על משמעות דברי רבי שמעון בר יוחאי, הם מעלים תמיהה קשה: היתכן?! וכי אברהם אבינו לא הודה לאלוקים? וכי יצחק או יעקב לא עשו זאת? האם כל האנשים שהכירו את בורא עולם בזכותו של אברהם אבינו  לא הודו? וכי יעלה על הדעת שאכן לאה היתה הראשונה שהכירה בחובה ובצורך להודות לאלוקים?!
כאשר נעמוד על סוד ההודיה של לאה, נבין מדוע היא אכן נחשבת לאדם הראשון שהודה לאלוקים. אם אנו סבורים שחייה של לאה היו נוחים ונטולי דאגות, הרי שהתורה מלמדת אותנו שלמעשה, ההיפך הוא הנכון. חייה של לאה היו קשים ומרים, מלאי דאגות ויסורים.
הנה, אנו מוצאים שהתורה מתארת את לאה כמי שעיניה רכות. מדוע עיניה היו רכות? מבארים חז"ל שזה קרה לה מרוב בכי. ועל מה היא בכתה? על שהיתה מיועדת להינשא לעשו, אחיו השלילי של יעקב. כי היא הייתה הגדולה שבבנות לבן ועשיו היה הגדול בבנים של יצחק ואמרו הגדול לגדולה והקטן- יעקב לקטנה- רחל. דאגה זו העיקה עליה והביאה אותה לידי בכי שהותיר חותם על עיניה.
גם לאחר שחששה התבטל והיא נישאה ליעקב, היו אלו נישואין מתוך רמאות. אביה, לבן הרמאי, הונה את יעקב והשיא אותו ללאה במקום לרחל אחותה הצעירה. אנו יכולים רק לדמיין כיצד מרגישה כלה בליל כלולותיה כשהיא יודעת שבכל רגע עלול החתן לעלות על התרמית ולגלות שהיא אינה הכלה בה הוא חפץ. ואכן, לאחר שעלה יעקב על התרמית, מספרת לנו התורה כי לאה היתה האישה הפחות אהובה בביתו של יעקב. חיים קשים ומרים היו לה, ללאה אמנו.
מתוך מרירות זו, ראתה לאה שביב של אור, כשנולד לה יהודה בנה, והיא מיהרה להודות לאלוקים. הודיה כזו אינה באה רק על לידת הבן, שהרי בסך הכל היתה זו קרן אור בתוך חיים חשוכים ואפלים. לאה זיהתה את הטוב בכל מצב, בכל קושי היא גילתה את אותה קרן אור שמאירה את המציאות כולה, ועל כך היא הודתה לאלוקים.
הודיה שכזו, אכן, עדיין לא נשמעה מעולם! בזיהוי הטוב שבתוך הקושי, הייתה לאה הראשונה! כמו שאומר השיר: ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך.
וכדאי להבחין כי מי שהצביע על ראשוניותה של לאה, היה רבי שמעון בר יוחאי, עליו מסופר בתלמוד כי סבל כל חייו יסורים קשים, שלש עשרה שנים הסתתר במערה כשאוכל רק חרובים ושותה רק מים. כמאמר הפייטן: הוחבא בתוך המערה מפני הגזירה, שם למד סתרי תורה...וידע להודות לאלוקים גם עליהם. דוקא הוא זה שהכיר בחשיבותה המיוחדת של לאה, זו שמהווה דוגמא וסמל לקבלת יסורים באהבה.
מסופר על אחד מצדיקיה האגדיים של תנועת החסידות, רבי זושא מאניפולי (אוקראינה, המאה ה-18), שכאשר נשלח אליו מרבו תלמיד לראות כיצד ניתן לקיים את דברי המשנה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", הוא השיב בתמימות: "אינני יודע להסביר זאת, כיון שמעולם לא היה לי רע..."
סיפור זה מגלם את תמציתה של האמונה היהודית, כי כל מאורע שהאדם חווה, מכוון במדויק במטרה להיטיב לו. כאשר אדם מצליח להגיע אל פסגתה של אמונה זו, הוא אכן אינו חווה כלל רוע, ותמיד הוא מרגיש את הצורך להודות לאלוקים.