פרשת תולדות תשע''ה

כך מספרת התורה:
ויזד יעקב נזיד, ויבא עשו מן השדה והוא עייף, ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי... ויאמר יעקב: מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו: הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה... וימכור את בכורתו ליעקב. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת, ויקם וילך, ויבז עשו את הבכורה
(בראשית כה, כט-לד)
לכאורה, סיפור סתמי. יעקב מבשל תבשיל טעים ובדיוק כאשר התבשיל מוכן לאכילה מופיע עשו מן השדה כשהוא מותש ורעב. הוא מבקש מיעקב את התבשיל, ויעקב מעמיד אותו בניסיון: האם עשו יהיה מוכן למכור את הבכורה תמורת התבשיל? עשו בתשישותו וברעבונו מתרצה לבצע את העסקה ומוכר את הבכורה ליעקב, כשתמורת זאת יעקב מגיש לו את הלחם ונזיד העדשים המבוקש.
זאת עלינו להבין, שהבכורה המדוברת לא היתה רק מעמד נכבד בתוך המשפחה. הלא מדובר במשפחתו של יצחק אבינו, בנו של אברהם אבינו, ודי ברור שהבן הבכור הוא זה שעומד להמשיך את השושלת ולהקים את העם הנבחר. כאשר עשו מוותר על הבכורה, הוא בעצם מוותר על הזכות להיות "עשו אבינו"... תמורת נזיד עדשים...
אך הסיפור אינו מסתיים כאן. ארבע מילים נוספות כתובות בתורה, והן, דוקא הן, משלימות לנו את הסיפור. לאחר אכילת נזיד העדשים עשו קם והולך, אך לא מסתפק בזה. הוא גם מבזה את העסקה כמו שנאמר: "ויבז עשו את הבכורה". גם לאחר שנרגע מרעבונו, גם לאחר שמוחו הצטלל וכבר היה יכול להביט על הסיטואציה בישוב הדעת, עשו לא התחרט. להיפך, הוא ביזה, זלזל והראה אי אכפתיות כלפי הבכורה.
מהיכן זה נובע? מדוע עשו ממשיך לבזות את הבכורה גם כאשר ברור לכל אחד, ובודאי לעשו עצמו, שהעסקה שבוצעה זה עתה היא ממש לא מוצלחת?
ישנה תופעה שנקראת 'חטא' או 'כישלון'. זה קורה לכל אחד ואחת. האדם הציב לעצמו ערך כלשהו, עקרון צודק, שהוא מעוניין לפעול על פיו. ברגע האמת, כאשר האדם עמד מול פיתוי ונאלץ לבחור בין הערך ובין הפיתוי, קורה שהאדם נכשל. זה טבעי. אף אחד אינו מצפה מאדם שלא יהיה במצב שהוא יכשל. כמובן, האדם אמור להשתדל, אך הכישלון הוא חלק טבעי מההתמודדות. נכשלים פעם ופעמיים, ואז מצליחים לעמוד בציפיות שלנו מעצמנו. שוב נכשלים ושוב מתקדמים. כך נראים החיים האנושיים.
אך הסכנה הגדולה קיימת לאחר הכישלון. אז, כאשר הפיתוי כבר אינו חזק כל כך, כאשר המאבק הפנימי אינו בשיאו והאדם מביט לאחור ומהרהר במה שעבר עליו. כעת עומדות בפניו שתי אפשרויות. האחת, לומר לעצמו "טעיתי, נכשלתי, בפעם הבאה אשתדל יותר". והשניה, לחזור בו מהערך שהוא לא עמד בו, ולומר לעצמו "זה לא כל כך חשוב".
כאן בדיוק היה הכישלון הגדול של עשו. בשעה שהוא היה רעב והרגיש שהוא הולך למות, הוא לא הצליח לשמור על הבכורה. הוא התפתה ומכר את הבכורה ליעקב. אך רגע לאחר מכן, כשהוא כבר שבע, נדרש ממנו לעמוד ולמחות בפני יעקב כיצד הוציא ממנו את הבכורה ברגע של חולשה. צעקה זו של עשו היא זו שנדרשת ממנו כעת, לאחר שהוא נרגע מרעבונו.
אך עשו בחר בדרך אחרת. הוא בחר לבזות את הבכורה, לומר לעצמו שלבכורה אין שום ערך. זהו הכישלון האמיתי. חוסר היכולת להודות בכישלון, מונע מהאדם לשוב ולהשתדל לעמוד בניסיון בפעם הבאה. בדרך זו, האדם מידרדר לאחור ובכל כישלון נסוג מעמדתו הקודמת והופך להיות פחות ופחות ערכי, עד שהוא מגיע להיות עשיו הרשע. הדרך הנכונה היא לומר "נכון, טעיתי, אני בסך הכל בן-אדם, ובפעם הבאה אתאמץ ואצליח לעמוד על עקרונותי וערכי".