פרשת וירא תשע''ה

באופן מכוון מעמידה התורה מול עיני הקורא שתי תפיסות מנוגדות, שתי דרכים כיצד על האדם לחיות. דרך אחת היא דרך אנשי סדום, הרעים והחוטאים, והדרך ההפוכה היא דרכו של אברהם, מכניס האורחים המפורסם, ההולך בדרך ה' – דרך הצדקה והמשפט.
לאיזו תגובה היינו מצפים מאברהם אבינו כאשר הוא ישמע על עונשם של אנשי סדום? התגובה הטבעית ביותר היא שמחה, או לפחות הבעת סיפוק על עשיית הצדק. הרי אין דבר צודק יותר מאשר עונשם של אנשי סדום. אך להפתעתנו, תגובתו של אברהם שונה. במקום לשמוח הוא מצטער; במקום להביע סיפוק הוא פותח בתפילה לאלוקים שירחם על אנשי סדום ולא יענישם.
והשאלה עולה מאליה: מדוע? הלא כאמור, אברהם מייצג את הצדק ואנשי סדום את העוול, והצדק דורש להפסיק את העוול ולהעניש את הרעים! מדוע אברהם אינו מעוניין לראות בעונשם של אנשי סדום?!
את התשובה לשאלה זו נוכל להבין אם נשווה בין אברהם לאדם אחר המוזכר בתורה. בפרשת השבוע שעבר, במקביל לאברהם, הלא הוא מלכי-צדק מלך שלם. מלכי-צדק היה, כמתואר בתורה: "כהן לא-ל עליון". כלומר, הוא היה אדם חיובי שעבד את אלוקים. גם שמו "מלכי-צדק" מעיד על אופיו, וגם ציון מקום מלוכתו – שלם, הלא היא ירושלים בשמה הקדום – מרמז על השלמות לה זכה אדם זה. לעומת מלכי-צדק, על אברהם אבינו נאמר בפרשת השבוע: "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם". שניהם, אברהם ומלכי-צדק, עבדו את אלוקים, אך האחד כינה אותו "א-ל עליון" והשני כינה אותו "א-ל עולם".
מהו ההבדל בין שני כינויים אלו? כאשר אומר מלכי-צדק שאלוקים הוא "א-ל עליון", הוא בעצם אומר שאלוקים נמצא מעל לעולם, ובמובן מסוים המציאות אינה תואמת תמיד  את דרכיו של אלוקים. לעומת זאת, כאשר קורא אברהם לאלוקים "א-ל עולם", הוא מדבר על אלוקים שנוכח בעולם, שהמציאות אינה סותרת את דרכיו אלא אדרבה, תואמת אותן. ובכל מקום בעולם ובאנושות יש את הנקודה האלוקית  - האור החיובי.
כאשר נתקל אברהם ברוע, באנשי סדום והתנהגותם, הוא מנסה למצוא את האופן שבו קיים גם בהם אותו "צלם אלוקים" שבו נברא האדם. זאת מפני שאברהם אינו מוכן להשלים עם רוע מוחלט. בעולם שבו נוכח האלוקים, חייב להיות בכל אחד ניצוץ של טוב, איזושהי נקודה פנימית אליה הרוע לא הצליח לחדור. אברהם סבור שגם בליבם של אנשי סדום הרעים והחטאים קיימת אמת פנימית שיכולה להוביל אותם אל עשיית צדק. מתוך אמונה שכזו מתפלל אברהם ומבקש להציל את אנשי סדום.
ואכן, אלוקים קיבל את תפילתו של אברהם, וערך מבחן לאנשי סדום. אם קיימים בתוכם, כך משיב אלוקים לאברהם, עשרה צדיקים – אציל את כל העיר בעבורם. עשרה צדיקים בסדום מלמדים שאנשי סדום עדיין מאפשרים לצדק להתקיים, הם עדיין לא מחו לחלוטין את צלם האלוקים בו הם נבראו. רק כאשר נכשלו אנשי סדום במבחן והוכיחו כי אין בהם אפילו צדיק אחד, אפילו אדם אחד טוב – למעט לוט שנמלט עם משפחתו – רק אז הם באו על עונשם והעיר נהפכה ונחרבה.
העם היהודי, כתלמידיו וצאצאיו של אברהם אבינו, אוחז עד היום באמונה זו. כל אדם נברא בצלם אלוקים, ולפיכך בכל אחד ואחת קיימת נקודה פנימית של טוב. גם אם נקודה זו אינה ניכרת כלפי חוץ, יש לקלף ולהסיר את הקליפות החיצוניות ולגלות את  אותה. הנקודה הטובה, נמצאת אצל כל אדם. וכאשר מגלים אותה היא תאיר בתפארתה ותסלק את הרוע. יחד עם זאת, כאשר לא נמצא בקבוצה אפילו צדיק אחד יש להשמידה כמו אנשי סדום.