פרשת נח תשע"ה

בס"ד                                                                                                                       

אכפתיות כתרופה לשחיתות

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הנושא המרכזי של פרשת נח, אותה נקרא בבית הכנסת בשבת הקרובה, הוא סיפור המבול, אותה טרגדיה עולמית אדירה, בה נמחו כל בני האדם מעל פני האדמה בשיטפון מים אדיר, מלבד משפחה אחת: משפחת נח, אשתו ושלושת בניו, יחד עם נציגות של כל עולם החי.
סיפור זה הוא אחד הסיפורים המוכרים ביותר בתרבויות העולם העתיק. ב-217 תרבויות מוכר סיפור המבול, בווריאציות שונות. אך הייחודיות של סיפור המבול כפי שהוא מופיע בתורה הינה שבניגוד לשאר הגרסאות בהן התרחש המבול בעקבות זעם בלתי נשלט של האלים השונים, התורה מציגה סיפור בעל מסר מוסרי.
אלוקים האחד והיחיד שברא את העולם למען קידום מגמה מוסרית, אותה הפקיד בידי בני האדם, נוכח לראות כי האנושות חוטאת למטרתה. בני האדם חטאו ב"חמס", כלומר בגזל. הגניבה והעושק הפכו להיות מעשים נורמטיביים, ומלבד אדם אחד, נח, אותו מכנה התורה "צדיק תמים", מלאה הארץ חמס. בעקבות כך, הציף אלוקים את העולם כולו במים ומחה כל זכר לתרבות המושחתת שדגלה בעוול כדרך חיים, ובעצם "ברא מחדש" את העולם באמצעות נח ובני משפחתו.
לאור תיאור זה, מפליא לקרוא את דברי הנביא ישעיהו, המכנה את המבול בכינוי החריג "מי נח" (ישעיהו נד, ט). דווקא נח, הצדיק היחיד, האדם הבודד בכל אותו דור שנהג ביושר ובצדק, האדם היחיד שניצל מן המבול, דווקא על שמו נקרא המבול? וכי מי המבול היו "מי נח"? הלא להיפך, אם כולם היו מתנהגים כמו נח, כל סיפור המבול לא היה מתרחש!
תמיהה זו הטרידה את חכמי ישראל, ובספר הזוהר נכתבה תשובה מקורית שניתן ללמוד ממנה רבות. כך משיב ספר הזוהר לשאלה זו: כיון שנח הוזהר על ידי אלוקים מפני המבול, וקיבל הוראה לבנות תיבה בכדי להינצל, היה עליו להתפלל שעונש המבול כלל לא יתממש, ואם היה מתפלל על כך תפילתו היתה מתקבלת, והיות שהוא לא התפלל, נמצא, אם כן, שנח היה הגורם - בעקיפין - למבול.
תשובה זו, שיש בה מן החידוש, מעוררת שאלה נוספת: איך יתכן שתפילתו של נח היתה מתקבלת? הרי בני דורו חטאו בגזל, והעוול הפך להם לאורח חיים לגיטימי. האם ניתן להעלות על הדעת שבעקבות התפילה היה אלוקים מותיר את המצב על כנו ומאפשר לאנושות להישאר מושחתת?!
נראה כי בתשובה זו קיים עומק נוסף שקשה להבחין בו בקריאה שטחית. בכדי לרדת לעומק הדברים, עלינו להניח שבדרך כלשהי תפילתו של נח היתה משפיעה על בני דורו והם היו משנים את התנהגותם, ובעקבות כך הם היו ניצלים מן המבול. אך כיצד? איך יכלה התפילה לשנות את אורח החיים המושחת בה שקעה האנושות באותו דור?
ביסודו של כל עוול מונח עיקרון אחד, שרק כאשר תפיסת עולמו של האדם מושפעת מעיקרון זה, הוא מסוגל לנהוג בחוסר צדק. עיקרון זה הוא חוסר ההכרה בזולת. אדם הרואה ומכיר רק את צרכי עצמו, ואינו מכיר בזולת כיצור שגם הוא ראוי לכבוד, רק הוא מסוגל לשקוע בחיי שחיתות מוסרית. נקודת המפנה בה הופך האדם ליצור מוסרי, היא באותו רגע בו הוא מבין שקיימים יצורים נוספים בעולם שגם הם ראויים לכבוד.
דורו של נח שהיה "מלא חמס", כפי שמתואר בתורה, לקה בנקודה זו. האדם שחי באותו דור התרגל לראות רק את עצמו, לחשוב רק על צרכיו שלו, להכיר רק בכבוד העצמי שלו. על רקע זה צמחה תרבות משגשגת של עוול ושחיתות, של חמס וגזל. נח היה האדם היחיד באותו דור ששמר אמונים למצפן המוסרי הקיים בליבו של כל אדם. הוא היה האדם הבודד ביותר, אך יחד עם זאת האדם היחיד שראה גם את הזולת, שהכיר גם בצרכיו ובכבודו של האחר.
אם נח היה מתפלל על שכניו, על מכריו, על האנושות כולה, הם היו מכירים בכך שהוא מתפלל עליהם. הרי כל אדם שהיה שומע על כך, היה שואל את עצמו "מדוע נח מתפלל בעבורי?". שאלה זו היתה מקננת בלב האדם ומביאה אותו למסקנה שנח, למרבה הפלא, הוא אדם אכפתי שמעוניין בטובתו של הזולת. האדם שקולט את התובנה הזו "למישהו אכפת ממני", אינו יכול להישאר אדיש לקיומו של הזולת.
תפילתו של נח היתה מחלחלת לליבותיהם של כל אדם ואדם בדורו. היא היתה גורמת להם להבין שקיים אדם שאכפת לו, שחושב על הזולת, שרוצה בטובת האחר. כאשר אדם מרגיש שלזולת אכפת מגורלו הוא, ה'חמס' כבר לא משתלב באופן טבעי בתפיסת עולמו. כאשר למישהו אכפת ממני, גם לי אכפת ממישהו אחר. אם נח היה מראה את אותה אכפתיות כלפי זולתו, זה היה משפיע על האנושות כולה, הגזל והשחיתות היו מפסיקים לאט לאט והצדק היה מבצבץ ועולה מאליו.