שמחת תורה – תשע"ה

בס"ד
שמחת תורה – תשע"ה

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הריקוד של העבר והעתיד- שמחת תורה
בתום שבעת ימי חג הסוכות – יום אחד של 'יום טוב' ועוד שישה ימים של 'חול המועד' - אנו חוגגים יום נוסף של 'יום טוב'. מבחינת רצף הימים יום זה הינו המשך של חג הסוכות, אך במספר מקומות בתורה מודגש כי יום זה הוא חג העומד בפני עצמו. נקודה מעניינת קיימת ביחס לשמו של החג. השם המקורי של החג הוא "שמיני עצרת". כך הוא מכונה בתורה וכך אנו מזכירים אותו בתפילות החג. אך בימינו חג זה מוכר יותר בשם "שמחת תורה" (בחו"ל אכן שני שמות אלו קיימים בנפרד, כאשר ביום אחד חוגגים את 'שמיני עצרת' ולמחרת את 'שמחת תורה'. אך בישראל חוגגים באותו יום את שניהם).
מה פשר השם "שמחת תורה"?
אחת התקנות העתיקות ביותר בתולדות העם היהודי, היא תקנת "קריאת התורה". בכל שבת, בשעת התפילה בבית הכנסת, מוציאים את ספר התורה מארון הקודש וקוראים בו קטע מן התורה, שבמשך השנים קיבל את השם "פרשת השבוע". קרוב לאלפיים שנה נוהג העם היהודי לסדר את "קריאת התורה" במעגל שנתי, כך שבכל שנה מסיימים את הפרשה האחרונה בתורה – 'וזאת הברכה' - ביום "שמחת תורה" ובו ביום מתחילים לקרוא מחדש את התורה מ'בראשית'. על פי סדר זה, בכל שנה מסיים העם כולו את חמשת חומשי התורה, ובכך רוכש לעצמו בסיס איתן לחייו האישיים והלאומיים.
את חג "שמחת תורה" נהוג לציין באמצעות "הקפות" – ריקודים עם ספר התורה וסביבו. מנהג זה דורש הסבר: מדוע בסיום המעגל השנתי של קריאת התורה אנו שמחים כל כך, עד שאנו יוצאים בריקוד נלהב? האם יש ספר נוסף שקוראיו פוצחים בריקוד כאשר מסיימים לקרוא בו?
ננסה להביט על ריקוד זה ולעמוד על הסוד שמאחוריו.
ישנו פתגם מפורסם שמקורו אצל רבי אברהם אבן עזרא: "העבר אַיִן, העתיד עדיין, ההווה כהרף אַיִן". כשנתעמק בפתגם זה, נגלה שהוא די מטריד. התחושה האישית של האדם היא שהזמן הוא דבר קיים, אך האמת היא שההווה הוא חמקמק ביותר. למרות התחושה החזקה שלנו שאנו חיים בהווה, ההגדרה הנכונה היא שאנו עוברים כל הזמן מן העבר אל העתיד. האם אכן כך?
לפעמים קורה שהאדם נשאל: "מי אתה?", ולפעמים קורה שהשואל הוא האדם עצמו. התשובה הנכונה לשאלה קיומית זו היא "אני - הוא כל מה שעבר עלי בעבר, וכל מה שאני רוצה בעתיד". ההווה אינו מגדיר את מי שאני, שכן הוא חולף ונעלם מיד. רק העבר והעתיד מגדירים את האדם.
בחג "שמחת תורה", כאשר אנו מסיימים את התורה ומתחילים לקרוא בה מחדש, אנו מקבלים משמעות חדשה לעבר ולעתיד, וממילא גם להווה. כאשר אנו עומדים ב"שמחת תורה" ובוחנים את העבר, אנו מגלים שבשנה אחת סיימנו את כל חמשת חומשי התורה. גם כאשר אנו מביטים על העתיד, התכנית שלנו היא לסיים שוב בשנה הקרובה את חמשת חומשי התורה. מבט זה על העבר והעתיד, קושר את גורלנו בתורה. בכל שנה, ב"שמחת תורה", כל יהודי מחדש את יהדותו בכך שהוא מבין שהעבר שלו קשור בקשר אמיץ אל התורה, כמו גם העתיד המתוכנן.
מסיבה זו, חג "שמחת תורה" אינו חג של תלמידי-חכמים בלבד. לא רק מי שהגה בתורה שנים רבות ורכש ידע מקיף בתורה רוקד בחג זה. כל אדם, כל אחד ואחת שמבין את העבר והעתיד המעניקים לו משמעות להווה, יודע שאין דבר מתאים יותר מאשר לרקוד את ההווה, את נקודת המעבר החמקנית שבין העבר לעתיד. הריקוד של ההווה מספר לנו שהוא מורכב מעבר שלא נעלם – כי היה קשור לתורת הנצח של עם ישראל – ומעתיד שאינו לוטה בערפל – מפני שהוא עתיד להתנהל על פי ערכי הנצח של היהדות.
שמחת תורה אינו רק מסיבת סיום, יש לו עומק גדול יותר. כשאנו מבינים שהתורה שהדריכה אותנו בעבר, תמשיך להדריך אותנו גם בעתיד. זו בהחלט סיבה מצוינת לפצוח בריקוד נלהב סביב ספר התורה!