פרשת בראשית – תשע"ה

בס"ד
פרשת בראשית – תשע"ה

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

לכבד את הגבולות- פרשת בראשית
בשבת הקרובה ניכנס למעגל חדש של 'קריאת התורה'. מעגל שנתי בו אנו נחשפים אל התורה כולה ומשתדלים בכל שבוע ליטול ממנה משהו אל החיים. כאשר נקרא את פרשת 'בראשית', נחזור שוב אל נקודת ההתחלה המעסיקה מיליארדי בני אדם. כיצד התחיל הכל? איך ומתי נוצר העולם? מהי הסיבה שבני אדם חוטאים לזולתם ולעצמם?
שאלות אלו העומדות ברומו של עולם הן אכן שאלות קיומיות ועמוקות, וקשה להקיף את כולן בשבת אחת. אך במהלך השנים, תוך כדי לימוד איטי של התורה, ניתן לעמוד על התשובות אותן מספקת לנו התורה. בשבוע זה ננסה להבין מתוך הפרשה את התשובה לשאלה המטרידה: מדוע בני אדם חוטאים? מהו ה'כשל' הגורם לנו, לכל אחד מאיתנו, שלא לעמוד בציפיות שהוא מצפה מעצמו?
אחד הסיפורים המופלאים שנקרא השבוע, הוא סיפור 'חטא אדם הראשון'. סיפורו של חטא זה הוא סיפור המהווה סמל ודוגמא לכל חטא, מכל סוג שהוא. וכך היה המעשה. כאשר ברא אלוקים את אדם וחווה בגן-עדן, הוא אפשר להם לאכול וליהנות מכל עצי הגן, וכפי שמתארת התורה במילותיה שזה אכן היה מושך ומענג: "ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל".
אך לתענוג זה היתה גם הגבלה. שני עצים היו באמצע הגן: עץ החיים ועץ הדעת. לעומת ההיתר שניתן לאדם וחווה לאכול מכל עצי הגן, נאסר עליהם לאכול מפירותיו של עץ הדעת. וכאן הופיע הנחש. אותו נחש המייצג את הרוע, פיתה את חווה לטעום מפירותיו של עץ הדעת. היא התבוננה בעץ וראתה: "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל", טעמה ממנו ונתנה גם לאדם לאכול ממנו.
זהו סיפורו של החטא הראשון, שהשלכותיו היו קשות: אדם וחווה גורשו מגן עדן ונענשו באופנים שונים, שהחמור בהם הוא המוות.
כאשר אנו קוראים סיפור בראשיתי זה ומנסים למצוא בתוכו את התשובה לשאלה בה פתחנו, מדוע בני אדם חוטאים, עלינו לחפש אותה בדבריו של הנחש, שהרי הוא היה זה שפיתה את חווה לחטוא ולטעום מפירות עץ הדעת. כיצד הוא עשה זאת? מה היה הטריק שבאמצעותו הוא הצליח "להפיל" את אדם וחווה?
נתבונן במה שאמר הנחש לחווה, כפי שמסופר בתורה:
ויאמר הנחש אל האשה: "לא מות תמותון, כי ידע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים..."
(בראשית ג, ד-ה)
מה בעצם טען הנחש לחווה? כיצד הוא שכנע אותה לחטוא?
אחת החוויות הקיומיות שהאדם חווה, היא ההיתקלות בגבולות. בכל מקום אליו פונה האדם הוא נתקל בגבולות שונים. לכאן הוא אינו יכול להיכנס, בזה הוא אינו יכול לגעת, את הדבר ההוא הוא אינו מצליח להבין. כל מערכת יחסים המתקיימת בין בני אדם טעונה במידה מסוימת באותו מתח שיוצרים הגבולות. בני זוג, גם אם יהיו קרובים ואוהבים זה את זה במידה רבה מאוד, עדיין יישארו ביניהם גבולות של חוסר הבנה, של תחומים אישיים ביותר, של כאב נימי שהזולת אינו יכול להבין, למרות רצונו הטוב. זוהי עובדה שאנו מתמודדים איתה בעל כרחינו, אלא שיש דרכים שונות להתמודדות זו.
ניתן להתמודד עם הגבולות הללו בדרך של השלמה. אין מה לעשות, זוהי המציאות ונשלים איתה. דרך נוספת היא ההבנה שגם הגבולות הם לטובתנו, ובאמצעותם אנו שומרים על מעמדנו וכבודנו האישי. ללא הגבולות היינו אנשים חסרי כבוד. גם זו דרך להתמודדות.
אך ישנה דרך נוספת והיא החשדנות. מדוע הזולת מציב לי גבולות? כי אינו בוטח בי. מדוע יש דבר שאיני מצליח להשיג? כי אלוקים לא מפרגן לי אותו...דרך זו הציע הנחש לחווה. הוא אמר לה: תראי כמה העץ הזה הוא טוב ונחמד, מדוע אלוקים אוסר עליכם לטעום ממנו? זוהי שאלה נוקבת, שהנחש מציע לה תשובה. את יודעת למה, הוא אומר לחווה, אלוקים אינו מפרגן לכם! הוא לא רוצה שתהיו כמוהו, הוא מעוניין שלא תתקדמו, שתישארו פרימיטיביים וחסרי דעת. זוהי תשובתו של הנחש, ומחמתה הוא הפך לסמל הרוע והחטא.
הסיבה העיקרית שבני אדם חוטאים היא מפני שהם מסתכלים על המחויבות, כרעיון שבא לצמצם אותם, להקטין אותם ולהגביל אותם. אני מחויב לזולת – אני מוגבל; אני מחויב לאלוקים – אני מסכן. החשדנות הזו היא שורש הרע.
מבט מפויס יותר, כנה יותר, הוא המבט ההפוך, המבט האומר: הגבולות הללו הם לטובתי, גם אם אינני מבין זאת כרגע. זוהי הדרך של התשובה, וזהו התיקון שאנו יכולים לעשות כאשר אנו קוראים על אותו חטא קדמון. מעט יותר אמון בזולת, בעצמנו, באלוקים – יביא אותנו למבט חיובי על המציאות ויגרום לנו לכבד את הגבולות הניצבים בפנינו.