חג הפסח- החלק החשוב הטמון בנס גאולת מצרים

בס"ד

החלק החשוב הטמון בנס גאולת מצרים
מאת: ג. בת-מרים.

בצפיפות שהיתה באותה שעה בכותל,לא שמתי לב מי זאת שעומדת צמודה לכותל ממש לידי, לוחשת בערגה את מילותיה, מזילה דמעה נרגשת, ואומרת פרק תהילים בלהט. רק כשנסוגותי ממקומי הבחנתי שלבושה וכל הופעתה אינם מסווגים אותה לציבור החרדי. לידה עמדו גם חברותיה, לא "משלנו", אבל דווקא מבקשות ומתפללות לאבינו שבשמיים האחד-שהוא של כולנו.
והאמת בכל פעם שבאים לשפוך צקון לב בכותל נוכחים בתופעה זו, ויש בנו מן תימהון- לעיתים בתת הכרתנו- אם הם עושים כל הזמן ככל העולה בדעתם והם יודעים שהם לא קשורים לתורה- איך הם יכולים, מסוגלים, רוצים – להתפלל, ועוד יותר מזה- האם תפילתם רצויה? מתקבלת? האם חובה עליהם להתפלל?
האם מי מעם ישראל, מכל ציבור שהוא, גם "משלנו", כאשר הוא חלילה חוטא, ואפילו יודע שיחטא שוב- האם הוא מחויב בשאר המצוות? או שזו מן הידרדרות ללא תקנה?
מאמר מעניין מאד שקראתי לאחרונה, הבהיר לי באחת את התופעה: יהודי הגם שחטא, יהודי בן לאלוקי ישראל הוא. ושעור זה נלמד דווקא מיציאת מצרים. המצווה שלנו, לזכור בכל רגע שיצאנו ממצרים (לפי בעל "נתיבות שלום") היא כדי לזכור שלמרות שהיינו במ"ט שערי טומאה בכל זאת נקראנו בנים לה' אלוקינו, "בנים אתם לה' אלוקיכם" ו"בני בכורי ישראל". התורה רוצה שנזכור שה' קרב אותנו אליו ונתן לנו את התורה, אפילו שהיינו במצב כה ירוד.
רבי משה מקוברין, משתמש בעוצמה הנובעת מזיכרון זה, כדי לעזור לבעלי עבירה להמשיך להיות עבדי ה', להוכיח להם, שעשיית עבירה לא פוטרת אותם מקיום מצוות אחרות. הוא מסביר את הפסוק בשופטים: "...תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים".- בצורה כזאת: כשיהודי מתכנן להלחם ביצר- האויב הוותיק מאז ומעולם- היצר מציג לפניו את "כלי המלחמה" החזקים שלו ואומר, כל "הרכב והסוס" באים ממך! מעבירות שאתה עשית, איך אתה מעז להלחם כנגד כל כוחות הטומאה שאתה בעצמך יצרת במעשיך?? ואז התורה מצווה לא לפחד מהם, מכל אותם כלי נשק שהאדם בעצמו יצר כנגדו. מכיוון שה' הוציא אותנו ממצרים, ממעמקי הטומאה, הוא יעשה זאת שוב ויעזור במלחמות נגד היצר, ככל שתיווצרנה.
היצר שואף לייאוש שבא על היהודי בעקבות עבירה שעשה, עוד יותר מהעברה עצמה (הסבר של הרבי מטולנא ורבי יחזקאל מקוזמיר) והוא עובד בצורה ערמומית מאד: הוא כמו אותו גנב פיקח שהלך לשוק לחפש "עבודה"- הזדמנות לגנוב- לדאבונו, הכסף המזומן היחיד נמצא במגרות השולחנות של הסוחרים, והם לא יוצאים מחנויותיהם, מה יעשה?
הוא מוצא נער צעיר, ומציע לו מספר פרוטות, כדי שיתכנס לחנות ויגנוב סוכרייה ממגש הסוכריות שנמצא ליד הקופה, כאשר הנער לוקח את הסוכרייה ובורח הסוחר רץ אחריו- ואז הגנב נכנס ומרוקן את הקופה.
כך עובד היצר הרע. מטרתו היא לא להחטיא בעבירה מסוימת, אלא לגרום לבלבול ומבוכה-בעקבות העבירה האחת-ואז לרוקן, חלילה, את היהודי מכל יהדותו.
וזה מה אסור לתת לו-ליצר- להמיט על היהודי בלבול ומבוכה, בגלל אותה עבירה שהוא עבר ועדיין עובר, הוא כבר יכול לוותר על כל "הקופה" חלילה. כי לפי ההלכה היהודית זה ממש להיפך. גם רשע שעובר על עבירות חמורות, אינו פטור ממצוות אחרות, שלכאורה נראות לא עיקריות. דוגמא לכך אפשר לראות בהלכות זימון בשולחן ערוך. החפץ חיים, מציין שאסור לזמן עם רשע שעובר עבירות בפרהסיה, אבל אם הרשע יאכל יחד עם שני רשעים הם יהיו חייבים זימון, או אם יאכל עם שלשה יהודים שומרי מצוות הוא חייב לחכות ולברך איתם בזימון (להשלים להם שלישי אינו יכול) הלכה זו נראית תמוהה מאוד- רשע שמחלל שבת בפרהסיה מה קשור ללמוד על מחויבותו לזימון? במצבו, מה ישנה אם יאכל עם זימון או לא? (קודם שירצה בכלל לברך!). החפץ חיים מסביר שחז"ל התייחסו לשאלה זו בשאלת נגד: אם אדם אכל הרבה שום ומאוד לא נעים לידו, שימשיך ויאכל עוד שום?? והוא מצטט את הרמב"ם, שמסביר שאפילו ירבעם שעבד עבודה זרה, יחויב גם על עבירות "פשוטות" כמו בישול ביום טוב עבור שבת, ללא עירוב תבשילין.
בעינינו זה נראה מגוחך כמו להזהיר שודד שפרץ לבנק, שיחזיר ספר לספריה שעוד מעט יפוג התאריך בו היה עליו להחזיר את הספר... לתורה יש מסר שונה למרות כל העבירות שהיהודי עשה כבר, כל עבירה נוספת, או מצווה, משמעותית מאוד ובעלת משקל לעולם כולו.
יש במסר עידוד. יהודי, ככל שיתרחק – הוא אף פעם לא רחוק מדי או רע מדי, אם עבירה אחת שלו משמעותית כל כך – סימן שהוא בן לעם היהודי.
דוגמא אפשר ללמוד מהסיפור שסיפר הרב מ.ג. באחד מספריו: ר' פישל, יהודי מאפטא, היה חייט, שנקרא לתפור אצל הפריץ החדש שהגיע למקום,  (הסיפור מתומצת מאוד) כאשר החל לעבוד שם בצורה קבועה, סיפרו לו משרתי הבית כי הפריץ הוא יהודי שפרק עול. הוא הלך לשאול את רבו, הרה"ק מאפטא זי"ע מה עליו לעשות, ורבו אמר לו שלא יתפור בשום אופן לפריץ בגד שעשוי שעטנז. כאשר נתקל ר' פישל באריג שעשוי שעטנז, סירב לתפור ממנו לפריץ. כאשר הלה חקר אותו מדוע אינו תופר לו כפי מבוקשו, ענה לו, שרבו ציווה עליו לא לתפור לו שעטנז. הפריץ פנה לבית ה'אוהב ישראל', ושאלו: מה אני קשור לכל המצוות? – והאוהב ישראל השיבו: ישראל אפילו שחטא, ישראל הוא. אבל, הזדעק הפריץ- אני אוכל טרף, נשאתי גויה לאישה, ובעצמי הפכתי לנוצרי, אתה רוצה לאמר לי, שלמרות כל אלו לקב"ה איכפת אם אלבש בגד שעטנז או לא?- והאוהב ישראל ענה לו: אכן כן. – נזדעק הפריץ: יתכן שלו ידעתי זאת, חיי היו שונים לגמרי! בצעירותי עברתי עבירות חמורות והייתי בטוח שפשוט רחקתי מדי כדי לשוב, ולכן התנצרתי. לו ידעתי הייתי נוהג אחרת. בסופו של דבר השיבו האוהב ישראל לחיק היהדות.
היהודים התמימים שאנו פוגשים בכותל, אינם חושבים כלל שזה "לא ישר" או "צביעות" גם לא ללכת בדרכי ה' הכתובות בתורה, וגם לבוא להתפלל אליו, היהודים שחטאו, וכן חוששים מצביעות, מרחיקים עצמם ללא צורך.
המציאות האנושית של האדם היא כזאת שברגע אחד הוא מסוגל לשרת את ה' כמו מלאך, בכל ליבו ונפשו, וברגע השני לשרת – להבדיל- עבודה זרה, כמו כומר. שתי הצדדים מציאותיים. אבל אם אדם שעשה מעשה של כומר, ואומר לעצמו שכל מעשיו כמלאך בעבר לא נחשבים, מכיוון שהנה היה מסוגל לעשות מעשה כומר, ולכן עליו להפסיק את ה"הצגה" ויותר לא התנהג בצורה רוחנית חיובית- מלאך- הוא טועה מאד. הוא לא זכר מספיק – בכל יום- את יציאת מצרים והמסר שלה. שלכל יהודי יש את הפוטנציאל לעשות מעשה מלאך, הוא עדיין בכל מצב בן לאלוקים.
הייאוש שבא לאחר עבירה, הוא הרסני, והוא תוצאה של מיון אוטומטי שאנו ממיינים את עצמנו ואחרים כצדיקים ורשעים.
מובן שמיון זה אינו נכון, כפי שהרמב"ם בהלכות תשובה אומר: רק הקב"ה יודע למדוד את הצדיקות והרשעות של האנשים, עולם התורה והמצוות אינו בלעדי לצדיקים, כל יהודי באשר הוא, כאשר קם בבוקר חייב בקיום התורה ומצוותיה, וכן עליו להתמודד כל העת עם יצרו, בלי מיון של רשעים או צדיקים.
ה' נותן לנו מסר: לא משנה איך אנחנו, תמיד אנו בניו! (הנחיה חשובה להורים, תנו לילדיכם את הרגשת הביטחון הזו: בטוב וגם במוטב- הוא לא פוסק מלהיות ילדיכם, אם יהיה תמיד בטוח בכך, בתוך תוכו פנימה, יוכל אח"כ להרגיש גם את אביו שבשמים- באותה צורה) (צריך להיזהר מהגישה של  "אחטא ואשוב" – אבל זה נושא אחר).
הציווי של זכירת יציאת מצרים הוא לכל יום, חג הפסח הוא ההזדמנות להעביר את המסר -  וכל מה שמסביבו- מדור לדור. מסב לאב, מאב לבן.
האור של יציאת מצרים מופיע מחדש בכל שנה בחג הפסח, מספק לנו סיעתא דישמיא להתחבר עם ה', ולהשתחרר מה"מצרים" האישי אחרי שבעה שבועות, עד לשיא- קבלת התורה.