רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חג הסוכות שאנו עומדים בפתחו, הוא חג בעל אופי ייחודי וססגוני. חג שבו אנו יוצאים אל הטבע ומבלים שבעה ימים בתוך סוכה – דירת ארעי - מחוץ לבית. אנו גם נוהגים לקשט את הסוכה ולהפוך אותה לפינה שנחמד לשהות בה. מצוה נוספת הייחודית לשבעת ימי החג היא "ארבעה מינים" – אתרוג, לולב, הדס וערבה, שאנו נוטלים מדי יום. מלבד כל אלו, קיימת בחג הסוכות מצוה מאוד מעניינת: "ושמחת בחגך". מצוה מפורשת בתורה לשמוח בימי החג.
שבעה ימים של שמחה (כשהיום השמיני הוא 'שמיני עצרת' – 'שמחת תורה', חג נפרד שחל בצמוד לחג הסוכות). את השמחה הזו אנו מביעים גם במהלך כל ימי החג, במאכלים משובחים וכדומה, אך בפרט היא מתבטאת בחגיגות "שמחת בית השואבה" המתקיימות בכל מרכז יהודי, בהן חוגגים המונים לצלילי מוסיקה מרקידה.
וכאן עלינו לעצור ולשאול: למה? על מה השמחה הגדולה? מדוע אנו מנסים לשכוח בשבעה ימים אלו מכל טרדות החיים ולהתמלא בשמחה?
בכדי להבין את הסיבה לשמחה הגדולה המציפה את עם ישראל בחג הסוכות, עלינו לחזור אל פסוקי התורה המדברים על חג הסוכות ולקורא אותם בשימת לב:
בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים
(ויקרא כג, מב-מג)
בפסוק זה מפורש מהותו של חג הסוכות והוא, לזכור לשנן בכל דור את העובדה שכאשר אלוקים הוציא את עם ישראל ממצרים, הוא גם דאג להם לסוכות שיצלו עליהם מחום השמש.
הבה נחזור לרגע אחד, 3326 שנים אחורה. עם ישראל נגאל מהעבדות הנוראה של 210 שנים במצרים. הוא יוצא לחופשי לאחר 'עשרת המכות' הפוקדות את העם המצרי במצרים לעין כל. שבעה ימים לאחר היציאה, מתרחשת 'קריעת ים סוף' המפורסמת, כאשר הים נחצה לשניים והעם עובר בתוכו מול עיניהם הפעורות של חיילי צבא מצרים. כעת העם יוצא אל המדבר בדרכו לארץ המובטחת – ארץ ישראל – בה הוא עתיד להקים את המדינה העצמאית והחופשית של העם היהודי.
אבל בדרך, קיימת בעיה קטנטנה. השמש מכה על ראשי ההולכים במדבר ומציקה להם. ניתן להעריך כי זו הייתה הפרעה ממש שולית. היציאה לחירות וההליכה לקראת הקמת המדינה הם אירועים בעלי משמעות כה אדירה, שההתמקדות על אותן סוכות שבאו להצל עם ראשי העם נראית די מוזרה. האם זה בדיוק מה שהיה חשוב להם באותם ימים גדולים?!
התשובה לכך היא שזו בדיוק הנקודה אותה באה התורה להדגיש. את היציאה לחירות ואת הקמת המדינה העצמאית, ניתן לזקוף לזכות אבות האומה - אברהם, יצחק ויעקב – להם הבטיח אלוקים את תקומת המדינה היהודית בארץ ישראל. אך אלוקים מעוניין לבטא את אהבתו לעם ישראל, ואהבה ניתנת לביטוי, כידוע, בדאגה לפרטים הקטנים. בעל אוהב אינו מסתפק ביצירת תנאי חיים נוחים עבור רעייתו. הוא גם קונה עבורה פרח... הוא חושב על הפרטים הקטנים שיעשו לה טוב!
מסיבה זו דואג אלוקים לשמש הקופחת על ראשי העם הפוסע במדבר. ראו, הוא אומר להם בדרכו המיוחדת כמה אני אוהב אתכם. אפילו בשעה גדולה כזו אני דואג לפרטים הקטנים. חשוב לי שדרככם לארץ המיוחלת, תהיה קלה ונוחה.
 את זה באה הסוכה להזכיר. את אהבתו של אלוקים לעם ישראל, אהבה שבאה לידי ביטוי דווקא בפרטים הקטנים של החיים, אלו שנראים אולי לא חשובים דיים. בכדי שנזכור זאת היטב, עלינו לצאת מן הבית שבעה ימים בשנה ולשבת בסוכה, שם נזכיר לעצמנו ולילדינו את העבר הרחוק, שהוא כל כך רלוונטי גם להווה ולעתיד של כל אחד מאיתנו.
רעיון מעניין כותב האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא, גדול חכמי הקבלה מאז המאה ה-16) על הישיבה בסוכה: שלושת הדפנות המינימליות הדרושות לסוכה, שתיים מלאות ואחת קצרה, מסמלות יד מושטת לחיבוק על שלושת פרקיה, שני פרקים ארוכים וכף היד. כאשר אנו יושבים בתוך הסוכה, הרי שאנו שרויים בתוך חיבוק של אלוקים!
אין פלא, אם כן, שבחג הסוכות מתפרצת השמחה ועוברת גבולות, מאחדת בין חלקי העם ויוצרת אווירה מיוחדת שאין דומה לה. יהודים בכל הדורות ובכל הארצות חיו בתנאים שונים, יותר טובים ופחות טובים, אך שבעה ימים בשנה הם נכנסו לתוך "חיבוק" אלוקי, והפכו לאנשים שמחים ומאושרים.
הלואי ששמחה זו תשפיע על כל השנה הנכנסת, שתהא שנה שמחה ומאושרת לכל בית ישראל!