כי תבוא תשע"ד

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הכל תלוי בבחירה שלנו

בפרשת השבוע 'כי תבוא' אנו מגיעים לסיום נאומו הארוך והמרכזי של משה רבינו בפני העם, סיום שלאחריו פותח משה בנאומים קצרים יותר. את נאומו הארוך בחר משה לסיים במילים הבאות:
"את ה' האמרת היום להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך ולשמור כל מצוותיו, ולתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלוהיך כאשר דיבר" (דברים כו, יז-יט)

את הביטויים הייחודיים: "האמרת/האמירך" ביארו פרשני המקרא כמילים מקבילות לרוממות ונישאות. או במילים פשוטות יותר, כביטוי של בחירה. משה רבינו מציין שתי בחירות, האחת בחירה שעם ישראל בחר בנאמנות לאלוקים "ללכת בדרכיו ולשמוע בקולו", והשניה בחירה שאלוקים בחר בעם ישראל "לעם סגולה" ולעליונות על שאר העמים.
כאן נחוץ להבהיר נקודה חשובה: רבים טועים בהבנת המושג "עליונות" בהקשר זה. אין הכוונה, חלילה, לגזענות או להתנשאות על עמים אחרים. הכוונה, כפי שהיא עולה בבירור מן הפסוקים הללו, היא לעליונות שהעמים האחרים רואים בעם ישראל "לתהילה ולשם ולתפארת". כאשר כל אומות העולם רואים בעם ישראל סמל ומופת להתנהגות מוסרית וערכית – או אז מתקיימת הבחירה בעם ישראל.
דוגמא אקטואלית לאותה "עליונות" ניתן להביא מימי המלחמה האחרונה של צה"ל ברצועת עזה. גם המבקרים הכנים של מדינת ישראל וצה"ל (לא אלו ששנאת ישראל בגרונם), אינם יכולים להימנע מההשוואה בין הקוד המוסרי האיכותי שעל פיו נהגה מדינת ישראל, כאשר נמנעה מפעולות צבאיות רבות עקב החשש לפגיעה באנשים שאינם מעורבים בלחימה נגדה, לעומת השפל המוסרי של אויבינו אשר באופן מכוון ומוצהר פועלים לרצח של אזרחים, נשים וטף, הן ישראלים והן מבני עמם.
משמעותם של דברי משה רבינו על שתי בחירות אלו, הינה כפולה. ראשית, עצם ציון העובדה, כי עם ישראל בחר בנאמנות לאלוקים ואלוקים בחר בעם ישראל לתת לו את התורה ואת ארץ ישראל. שנית, התלות ההדדית שבין שתי בחירות אלו.
כאשר מדובר על עליונות מוסרית, אי אפשר לה שתיעשה מאליה. על מנת שעם ישראל יהיה אכן ראוי לתואר "עם סגולה", עליו לרצות ולבחור בכך, לבחון את התנהגותו ולשפר אותה. רק אז, לאחר שעם ישראל בוחר בדרך הראויה, הוא זוכה לבחירתו של אלוקים ולהיותו "עם סגולה" בעל עליונות מוסרית הניכרת לעיני כל העמים.
תובנה זו חשובה במיוחד בימים אלו. אנו עומדים כשבוע וחצי לפני 'ראש השנה', היום שנקבע במסורת ישראל כיום חשבון נפש, יום דין ומשפט על העבר, יום שבו נקבע גם גורלנו בשנה הבאה. כל אחד ואחת מאיתנו רוצה שהשנה הבאה תהיה טובה ומוצלחת, הן עבורנו באופן אישי והן עבור עם ישראל כולו. רצון זה, אם נתרגם אותו לשפה המקראית המצוטטת לעיל, הוא בעצם הרצון שאלוקים יבחר בנו, שגם בשנה הבאה עלינו לטובה נהיה ראויים לתואר "עם סגולה".
אך כדי שנהיה ראויים לכך, עלינו להראות נכונות. כדי שנזכה לבחירתו של אלוקים, עלינו לבחור בו. בכלל, עלינו לזכור כי בידינו נתונה בחירה חופשית. איננו מוכרחים לעשות כך או אחרת, אין מי שכופה עלינו לעשות טוב או חלילה רע. אנו, כל אחד ואחת מאיתנו, יכולים לבחור בטוב ולזכות שגם הטוב יבחר בנו.
ישנו סיפור עתיק יומין שיכול להסביר לנו את משמעות הבחירה: בירושלים של בין החומות, חי לו יהודי תלמיד חכם זקן ושבע ימים. ייחודיותו היתה בכך שהוא היה חכם מאוד ורבים מתושבי ירושלים היו באים להתייעץ איתו על כל צעד ושעל. הוא ניחן במה שאמרו חכמינו ז"ל: 'חכם עדיף מנביא' – כי הנביא רואה רק את מה שנגלה לו בנבואה, אך החכם רואה את העתיד בחוכמתו.
הסיפורים על החכם הדגול, הגיעו לאוזנם של נערי ירושלים, שגם הם היו חכמים ופקחים בפני עצמם. אלו החליטו לנסות לבדוק את הדבר בערמה באמצעות שאלה מכשילה שלא ימצא לה מענה. לבסוף קם אחד הנערים ולכד בכף ידו פרפר חי. הוא צהל ואמר לחבריו: בואו תראו איך אני מכשיל את החכם?
כשבאו לבית של החכם, הציג הנער את אגרופו הקמוץ שבתוכו פרפר מפרפר, ושאל את החכם: אולי תוכל לומר לי האם הפרפר שבידי חי או מת? התרמית היתה פשוטה, משום שאם ישיב החכם "חי", הוא יקמוץ את ידו והפרפר ימות. ואם ישיב החכם "מת", יפתח את כף ידו וישחרר את הפרפר.
אלא שעל החכם הירושלמי זה לא עבד. הוא נעץ בנער מבט מחכים, וענה לו במשפט מחץ: "בני היקר, בידך הדבר, אם תרצה – יחיה, ואם תרצה – ימות". המשפט החכם הזה, מקפל תובנת חיים והבנת כל יסוד הבחירה החופשית בתוך המרחב הנעלם והנסתר. אם מרצה באמת נצליח לבחור בחיים, ואם חלילה לא, אז אבוי!
אם נשכיל לבחור בטוב, תהיה לנו סיבה טובה לצפות שהשנה הבאה תהיה טובה יותר, הן לכל אחד ואחת מאתנו בכל התחומים, והן לעם ישראל כולו.