כי תצא תשע"ד

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

המהפכה החברתית של התורה
פרשת 'כי תצא' היא חלק מנאומו הארוך של משה רבינו לפני מותו, ימים ספורים טרם כניסת העם לארץ ישראל וכינון מדינה יהודית עצמאית, הראשונה בהיסטוריה. הפרשה כולה מלאה במצוות שונות, החל מדיני מלחמה, דרך מצוות אישיות הנוגעות לחיים הפרטיים של האדם, וכלה במצוות הנכנסות תחת הקטגוריה של "בין אדם לחברו".
הרבה ניתן ללמוד מפרשה זו, אך אנו נתמקד בשתי הלכות הנוגעות לדיני הלוואה ומשכון. בעבר היה נהוג להעניק הלוואה תמורת משכון – "עָבוֹט" – חפץ כלשהו בעל ערך זהה לסכום ההלוואה, אותו העניק הלווה למלווה כפיקדון, עד מועד פירעון ההלוואה. באם לא פרע הלווה את החוב במועד המוסכם, היה המלווה נוטל את המשכון תמורת החוב. הסדר זה היה נהוג בעולם העתיק, לפני עידן המשכנתא, שעבוד הנכס והערבות הבנקאית מסוגים שונים.
והנה, שתי הלכות אנו מוצאים בתורה, המעמידות את היחס בין הלווה למלווה, ובעצם בין העשירונים העליונים בחברה ובין המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, בפרופורציה אחרת. במבט ראשון היא נראית מפתיעה, אך במבט מעמיק יותר היא מגלמת את ערכי הצדק בצורה מקסימלית, הראויה למדינה היהודית העומדת לקום לאחר כניסת עם ישראל לארץ ישראל.
הנה הפסוקים המופיעים לפנינו בפרשה [בתוספת הסבר מילולי]:
כי תשה ברעך משאת מאומה [- כאשר תבוא לגבות מחברך דבר חוב – משכון], לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו [- לא תיכנס לתוך ביתו כדי ליטול את ה"עבוט", אלא] בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה.
ואם [הלווה] איש עני הוא - לא תשכב בעבוטו [- לא תשהה בביתך את המשכון בשעות הלילה, אלא] השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש [- לקראת הערב], ושכב בשלמתו [- בבגדו] וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלוהיך
(דברים כד, י-יג)
נסכם את שתי ההלכות אותן קראנו: הלכה ראשונה אומרת כי גביית המשכון אסור לה שתיעשה באמצעות כניסה לתוך ביתו של הלווה. להיפך, על המלווה לעמוד בחוץ ולהמתין שהלווה יוציא אליו את המשכון. ההלכה השניה אומרת כי אם המשכון הינו בגד הנצרך ללווה בשעות הלילה, כגון שמיכה להתכסות בה, אסור למלווה להשאיר אצלו את השמיכה בלילה. עליו להשיב אותה ללווה לקראת ערב, ולמחרת בבוקר ליטול אותה שוב.
אגב, הלכה נוספת המשלימה את ההלכה השניה, נמצאת בספר שמות (כב, כה), שם מורה התורה למלווה להשיב ללווה בגד שהוא נצרך אליו בשעות היום, וליטול אותו אליו רק בשעות הלילה.
אין ספק ששתי הלכות אלו מבטאות גישה חברתית מהפכנית, אותה רוצה משה רבינו להנחיל לעם העומד להקים לעצמו מדינה. אפילו כיום, כאשר העולם המערבי משתדל להגן על זכויות הפרט ללא קשר למצבו הפיננסי, עדיין קשה למצוא חוקים מסוג זה.
נתאר לעצמנו כיצד מתקיימות הלכות אלו, ואת תרומתן לתודעה החברתית של העם. המלווה האמיד העומד מול הלווה הנזקק, חש באופן טבעי עליונות כלפיו. הארנק התפוח, חשבון הבנק הגדוש, יש בכוחם לסחרר את האדם ולהביאו להתנשאות על האחר. מה עוד, שהלווה תלוי בחסדיו של המלווה, והוא נצרך ליטול ממנו הלוואה. כעת מגיע המלווה לביתו של הלווה ליטול ממנו את המשכון, ו – עצור! אל תיכנס! המתן בבקשה בחוץ עד שהלווה יוציא אליך את החפץ.
זאת ועוד. האלימות העלולה להתלוות לנטילת המשכון, נדחית לחלוטין מן המציאות. היא לא תתרחש כאן ולא תוכל להשפיע על ילדיו הרכים של הלווה או על מעמדו החברתי. נכון שאין לו מספיק כסף, זה לא אומר שמגיע לו להיות מושפל!
ההלכה השניה נוגעת בפן מעט שונה: החמלה. נכון, מלווה יקר, שהענקת לו הלוואה. נכון גם שנטלת ממנו כמשכון, ובצדק, את השמיכה היחידה שלו. אבל תחשוב לרגע, האם אתה מעוניין שיהיה לו קר בלילה? שהוא, הנזקק, יביט בערב בעיני אשתו ויאמר לה "יקירתי, אין לנו במה להתכסות כי לא היתה לי ברירה ונטלתי הלוואה נוספת"? בזה אתה מעוניין?!
לכן, בניגוד לכל כללי השוק, בניגוד לכל חישוב כלכלי אגואיסטי, מורה לך התורה, מלווה יקר: עליך להשיב לו את השמיכה היחידה שלו לקראת ערב, כדי שבלילה, כשילך הלווה לישון, הוא יברך אותך ויאמר בלבו "תודה לך מלווה יקר, תודה שאתה אנושי כל כך, תבורך!". או אז, יתקיים בך גם סיום הפסוק: "ולך תהיה צדקה לפני ה' אלוהיך".
על מהפכה חברתית זו, בה הנזקק אינו מושפל על ידי בעל-ההון, והאיש מהעשירון העליון זוכר בכל עת את מצוקתו של האומלל הנזקק – מכריזה התורה בפסוקים הללו. מציאות חברתית שכזו היא המצופה מיהודי שיש לו ערבות לחבירו.