שופטים- תשע"ד

הרב שמואל רבינוביץ –
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

יחס של כבוד אל הטבע – מהיכן?- פרשת שופטים
חלק ניכר מפרשת 'שופטים' עוסק בדיני המלחמה של עם ישראל מול עמים אחרים. דינים אלו מהווים עד היום הזה קוד מוסרי וערכי בשאלת היחס מול האויב. לצד הפירוט הנרחב של דיני המלחמה, אנו מוצאים נושא נוסף שגם בו התורה עוסקת במקביל: שמירה על הטבע גם בשעת מלחמה.
וכך כתוב בפרשת השבוע:
כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור
(דברים כ, יט)
מתוך פסוק זה, מוכר המשפט: "כי האדם עץ השדה", אך במובן שונה מהמשמעות המקורית של הפסוק. הפירוש המפורסם של משפט זה עורך השוואה בין האדם לעץ השדה, ובין החי לצומח בכלל, ומוצא בהם מאפיינים דומים. לעומת זאת, גדול פרשני המקרא, רש"י (רבי שלמה יצחקי, חי בצרפת לפני כ-900 שנה), פירש את הפסוק באופן הקרוב יותר לנושא הכללי של הפסוק, וכתב:
"שמא האדם עץ השדה? להיכנס בתוך המצור מפניך להתייסר בייסורי רעב וצמא כאנשי העיר; למה תשחיתנו?!"
אם נעמיק בפירושו של רש"י, נגלה עולם מופלא המלא ביחס של כבוד אל הטבע. פסוק זה עוסק, כאמור, בעם הנלחם על חייו אל מול האויב. מדובר בקרב פנים אל פנים, כאשר בחלק ניכר מן המלחמה משתמשים בטקטיקת המצור: צרים על עיר האויב עד לכניעתו מחוסר ברירה. בתקופת המצור, נמצא האויב בתוך העיר, ואילו העם התוקף – במקרה זה, עם ישראל – מקיף את העיר ומנסה להבקיע את חומותיה. והנה, בסמוך לעיר, מלבלבים אילנות פרי, ובסערת המלחמה הם עלולים להינזק.
ו...לאלוקים זה אכפת! והסיבה לכך מפתיעה לא רק מעצם הרגישות של שמירה על הטבע, אלא מסיבה נוספת שהיא גם העיקרית. מה עשו לך העצים?! וכי מגיע להם עונש? האם האילנות ביצעו כלפיך עוול כלשהו? מדוע להשחיתם?!
מהיכן נובע יחס כה מכבד כלפי הטבע, כלפי עולם הצומח? הוא בא מתוך אמונה. אדם המאמין באלוקים שברא את העולם, רוכש יחס של כבוד כלפי העולם כולו, שהרי הוא יצירתו הנפלאה של אלוקים. התובנה הבסיסית הפשוטה של כל אדם מאמין לוחשת לו בתוך ליבו את המסר הזה: לראות  שכל צמח וכל פרח הינו חלק ממערכת שלמה של יקום – שאינו אלא יצירה אלוקית, וממילא ראויים לכבוד המתאים.
מכאן, מפסוק זה, יצאה ההלכה המכונה "בל תשחית". כל חפץ בעל ערך פעוט, כל דבר מאכל, כל פרח בר – אין להשחיתו. אלפי שנים של גלות ונדודים לא השכיחו מהעם היהודי את היחס המכבד כלפי היצירה האלוקית. גם כאשר גורשו היהודים מארצם, והטבע שסביבם הפך להם לנוף עצוב ומדכא, השתמר בליבם יחס של כבוד, של הדר, כלפי הבריאה כולה. אך בוודאי כאשר שב העם היהודי לארץ אבותיו, ארץ ישראל, והפריח את שממותיה, פיתח חקלאות נהדרת והקים בה ישובים לתפארה – כעת, כאשר הטבע מאיר פנים אל העם ומאפשר לו קיום בכבוד, יודע העם להשיב אהבה וכבוד אל הטבע ולשמור עליו כראוי ליצירה אלוקית שבתוכה אנו חיים.
לצערינו, אנו שומעים כי פורצת שריפה מחוסר אחריות, פרחים מושמדים מחוסר אכפתיות. כמה עלינו ללמוד מפרשה זו. כשאנו מטיילים, צועדים בשבילי הארץ, חוסים תחת עציה, עלינו לכבד אותה. לשמור ולהגן על הטבע.