תשעה בא"ב תשע"ד

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

תבוסת השנאה, ניצחון האהבה

התלמוד הבבלי מתאר לנו מעמד מופלא ונורא, שהתרחש מספר שנים לפני חורבן בית המקדש: "פעם אחת נפתחו דלתות ההיכל (בית המקדש) מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב".
אכן, חורבנה של ירושלים היה ידוע עוד בטרם דרכה בה רגלו של חייל רומאי אחד. העיר הקדושה הייתה קרועה ושסועה בין פלגים יהודים שונים שלחמו זה בזה בחירוף נפש ושפכו זה את דמו של זה. שנאת החנם החריבה את ירושלים מבפנים. כשהקיפו לוחמיו של המצביא הרומי טיטוס את ירושלים, ניצבה מולם עיר מוכה ונואשת, מסוכסכת ומפולגת, שגזר דינה נכתב ונחתם.
אינני יכול שלא לחשוב בעצב, כמה יכלו ללמוד יושבי ירושלים של לפני אלפיים שנה, מבני עם ישראל של השבועות האחרונים. כמה יכול היה הכל - אולי - להיות אחרת, אילו זכו תושבי עיר המקדש לראות וללמוד מן המחזות המופלאים של אהבת חנם, אשר שטפו את הארץ מאז נחטפו שלושת בנינו וביתר שאת במהלך הלחימה ברצועת עזה.
כמה הייתי רוצה לאחוז בידם ולקחת אותם - את הקנאים והפשרנים, את הצדוקים והפרושים - אל שטחי הכינוס שמחוץ לרצועת עזה, אל חמ"לי המתנדבים בערי הדרום המופגזות, אל המחלקות בבתי החולים. כמה הייתי רוצה להראות להם את כוחה הגדול של אהבת החינם שמוטטה חומות, שהעלימה מחלוקות, שהאירה את כל ויכוחי היום יום בקטנותם ובעליבותם. אולי היו מבינים שהאויב הגדול והמר המאיים עליהם, על בית המקדש ועל חירותו של עם ישראל לאלפיים שנים הינו הם עצמם, ושנאת החינם שפשתה בלבם והחריבה הכל.
ערב תשעה באב, יום חורבן המקדש, אנו מביטים אל עברנו ואל עצמנו, ובוחנים שוב את הדרך בה אנו יוצרים את עתידנו. אחרי שבועות מלאים באהבת חינם, פשוטה ופתוחת לב; אחרי מעמדי תפילה המוניים שכמותם לא נראו בישראל; אחרי גילויים מרגשים של אחווה בין אנשים שלא הכירו, ובין משפחות שלמות שהיו זרות זו לזו -אנו ניגשים להתאבל מחדש על חורבן בית המקדש, ומבינים עד כמה נורא היה הויתור של אבותינו על אהבת חינם, ועד כמה הרת אסון הייתה בחירתם בשנאת חינם. 
מכאן, מן הכותל המערבי, שריד בית המקדש אשר חרב בעוונותינו, אני נושא תפילה - כי גם בתום המערכה, כשנשוב איש אל ביתו ואל אחוזתו, נמשיך לפסוע בדרך אהבת החינם אשר פרצה מתוכנו בשבועות אלה, הדרך העולה ציון.