פרשת דברים תשע"ד

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ - 
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

כוחו של מעשה בודד

ספר דברים אותו אנו מתחילים לקרוא השבת בבית הכנסת, כמעט כולו הוא נאום ארוך אותו נשא משה רבינו בפני עם ישראל, לפני פטירתו. בתחילתו של נאום זה סקר משה את התלאות שעבר העם בארבעים השנה בהם הנהיג משה את העם, מיום צאתם מארץ מצרים ועד עמידתם בפאתי ארץ ישראל, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת.
כאשר סיפר משה בפני העם על המלחמות אותם ניהלו מול העמים השונים שמנעו מהם להגיע לארץ ישראל, הוא הגיע לסיפור המלחמה של עם ישראל בעוג מלך הבשן. עוג, אותו ענק אימתני אותו מתארת התורה במילים הבאות: "הנה ערשו [=מיטתו] ערש ברזל... תשע אמות ארכה [=ארבעה וחצי מטרים] וארבע אמות רחבה", יצא יחד עם עמו לחסום את דרכו של עם ישראל אל ארץ ישראל. בסופה של המלחמה יצא עם ישראל כשידו על העליונה. כשמשה רבינו מדגיש כי לפני המלחמה, קיבל הבטחה א-לוהית על הניצחון: "ויאמר ה' אלי: אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו" (דברים ג, ב)

חכמי התלמוד העלו שאלה מעניינת על פסוק זה שיש בו רמז שמשה רבינו לא היה בטוח בניצחונו של עם ישראל. כי אם לא כך, מדוע נזקק משה רבינו להבטחה זו. והם שואלים וכי היה לו ספק שאלוקים מעוניין בעם ישראל ובהגעתו לארץ ישראל, ולשם כך יתן את הניצחון ביד עם ישראל? יתרה מכך, לפני המלחמה מול עוג, נלחם העם מול סיחון, עמיתו של עוג שהיה ענק וגיבור כמוהו, ושם לא מצאנו שמשה רבינו נזקק להבטחה על הניצחון העתידי, שכן הוא היה בטוח שאלוקים יסייע בידו, מדוע אם כן במלחמה מול עוג עלה חשש בלבו של משה?
תשובתם של חכמי ישראל מפתיעה לא פחות מהשאלה. פחדו של משה מהמלחמה מול עוג, לא היה פחד מכוחו הפיזי, אלא מזכויותיו הרוחניות של עוג מלך הבשן. עוג, כך הם אומרים, ביצע מעשה טוב כלשהו לפני שנים רבות בעת שבא לספר לאברהם אבינו כי נשבה לוט בעת המלחמה של ארבעת המלכים נגד החמישה בספר בראשית (י"ד, י"ג). שם נאמר: "ויבא הפליט"- ופירשו חכמינו ז"ל שזה היה עוג.  ומעשה זה העלה את החשש שמא בזכותו הוא ינצח במלחמה! לסיחון לא היה מעשה טוב שיגרום לחשש כזה, אך לעוג היה מעשה כזה.
אין ספק שכאשר אנו עוסקים בעוג, איננו מדברים על אדם חיובי. מדובר בעובד אלילים שיוצא למלחמה כנגד עם ישראל, ובכך מנסה למנוע את מימוש הרעיון הגדול אותו נושא עם ישראל מאז מעמד הר סיני ועד ימינו. נכון, הוא עשה מעשה טוב אחד לפני שנים רבות, אך האם מעשה זה יכול להביא לו את הניצחון על עם ישראל, העם אותו בחר אלוקים לשאת את המסר הגדול של התורה לעולם כולו?!
בתשובה זו מנסים חכמי ישראל להעמיד אותנו על רעיון שמשמעותו רלוונטית עבור כל אדם ובכל תקופה. יש בנו נטייה להביט על מעשה בודד כעל דבר שערכו נמוך. אם פעם אחת ויתרנו לזולת, פעם אחד הבלגנו בשעת מריבה, פעם אחת נמנענו מרמאות, פעם אחת הענקנו צדקה או התפללנו מעומק הלב. ולאחר אותו מעשה טוב שעשינו פעם אחת, חזרנו לשגרה ושכחנו ממנו, נדמה לנו כי אותו מעשה בודד חלף ועבר מן העולם.
אך האמת היא שאין לנו מושג מהו ערכו של מעשה טוב אחד. ערכה של התנהגות חיובית אינו נמדד בקנה-מידה אנושי, אלא בקנה-מידה א-לוקי, כזה שאנו כבני אדם איננו מסוגלים לתפוס. יכול אדם לעשות מעשה אחד חיובי ולשכוח ממנו, אך במשך שנים רבות ילווה אותו המעשה, יגן עליו ואולי גם ישנה את חייו.
דברי חכמינו ז"ל אלו ומשמעותם נלמדים מנקודות נוספות שמוזכרות בפרשה. כשמשה רבינו סוקר את הצורך להקיף את שעיר, עמון ומואב, וזאת למה?
"כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר"
 (דברים ב', ה')
ירושה לעשיו, ממי?
רש"י מביא את דברי חכמינו ז"ל שעשר עממים ומדינות נתתי לאברהם אבינו. שבעה לכם, (אלו שבעה עמים שגרו אז בארץ כנען)וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר. אחת מהם לעשיו. והשתים לבני לוט. בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו. גם כאן למדנו עד כמה ערך של מעשה טוב אחד שבזכותו צאצאיו זכו לירושה ניצחית מאברהם עד ביאת המשיח.
גם בהמשך אנו קוראים על ההבדל בין עמון למואב- צאצאיו של לוט. בעוד שעל מואב נאמר
"אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט')
הרי שלמדין נאמר: "אל תצרם ואל תתגר בם" (דברים ב', י"ט)
רש"י גם כאן מביא את דברי חז"ל שלגבי מואב אסור רק להילחם אולם היה מותר להציק להם. לעומת בני עמון שהיה אסור גם להתגרות בם. וזאת למה? בשכר צניעות אמר שלא פרסמה שבאה אל אביה כמו אחותה הבכירה. גם כאן מעשה אחד קטן דל האם ודורות רבים לאחריה זוכים שבי ישראל אסור להם אפילו להתגרות בצאצאיה.

רווח נוסף טמון בתובנה זו. אם נבין את העוצמה הגלומה במעשה חיובי בודד, זה יגרום לנו לא לזנוח את אותה דרך חיובית התיצבנו עלינו כשעשינו את אותה פעולה חיובית. ועל כך כבר אמרו חכמינו: "פרוטה לפרוטה מצטרפת – לחשבון גדול". מעשה אחד, ועוד אחד, ועוד אחד – בסופו של דבר יהפכו את חיינו לאיכותיים יותר, רוחניים יותר וטובים יותר.